השבוע נציין את ט”ו בשבט, ראש-השנה לאילנות. במבט ראשון מפנה יום זה את תשומת-ליבנו אל עולם הצומח, אולם במבט מעמיק יותר – זה חגה של ארץ-ישראל. המשמעויות המעשיות של יום זה קשורות במצוות התלויות בארץ-ישראל.
בהיסטוריה היהודית ריכז יום זה מגוון פעילויות לביטויה של אהבת ארץ-ישראל. אכילת פירות שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, דיון במצוות התלויות בארץ, סיפורים וגעגועים לארץ-ישראל ולאתריה. פרי מארץ-ישראל עורר התרגשות עצומה ואכלו אותו בחרדת-קודש. זה היה תמיד התוכן האמיתי של ט”ו בשבט.
קשר נפשי ותחושת שייכות
למרבה הצער, הוויכוח המתמשך סביב המשך אחיזתנו בחלקי ארץ-ישראל פגע בערכים הללו של אהבת ארץ-ישראל. גם אם יהודי סבור שאין לנו ברירה אלא לוותר על חלקים מארץ-ישראל, עליו להזיל דמעה ולחוש שזו כריתת איבר חי מגופנו. כשיהודים מתבטאים על חלקי ארץ-ישראל במונחים כמו “אין לנו מה לחפש שם”, יש כאן תחושת ניכור וניתוק מערכי-יסוד בסיסיים של קשר לארץ-ישראל, שאינו אמור להיות שנוי במחלוקת.
אהבת הארץ היא בראש ובראשונה רגש של אהבה, קשר נפשי עמוק, תחושה חזקה של שייכות לארץ הזאת. קשר זה עמוק לאין-ערוך מאהבת מולדת, הקיימת בכל אומות העולם. אהבת ארץ-ישראל קשורה בהבטחה האלוקית, שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. היא מתחברת ליציאת מצרים ולמתן תורה, ראשית היוולדו של העם היהודי, שאז הבטיח הקב”ה לבני-ישראל “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב”.
אהבת הארץ נובעת מחיבת הארץ העולה מכל התנ”ך ומדברי חז”ל. פרקים רבים בתורה הם שיר-הלל מופלא לארץ-ישראל. חז”ל מרבים לדבר על מעלתה של הארץ, שהקב”ה בחר בה מכל הארצות כדי לתיתה לעם שבחר בו מכל העמים. גם המצוות התלויות הארץ מעידות על קדושתה ועל המימד האלוקי הטמון בה – “ארץ אשר… עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה”.
ההלכה שאסור לצאת מארץ-ישראל (אלא מסיבות מוגדרות וברורות) ממחישה היטב עד כמה מקומו של יהודי הוא בארץ-ישראל, ועד כמה אין לו מה לחפש במקומות אחרים. כל הדורות מסרו יהודים את נפשם למען ישיבה בארץ-ישראל, בתנאים קשים, בעוני ובמחסור, ולא עלה על דעתם לעוזבה ולחפש לעצמם חיים נוחים יותר בנכר.
מאבק צמוד
בכלל, ארץ-ישראל אינה ככל הארצות. אפילו אומות-העולם מכנות אותה ‘ארץ-הקודש’. היא נחשבת “פלטרין של מלך” – היכל ארמונו של הקב”ה. לא לשווא נקרא המעבר לארץ-ישראל – עלייה; כי זו אכן עלייה רוחנית. יהודי שעולה לארץ מתעלה לדרגה גבוהה יותר של קדושה, ונדרשת ממנו התעלות רוחנית נוספת.
אלא שהקב”ה ברא עולם שיש בו מאבק צמוד בין יצר הטוב ליצר הרע, בין הקדושה לבין הפכה. ככל שהקדושה גדולה יותר, גם הצד השני מנסה להתגבר. לכן דווקא בארץ-ישראל, שבה שורה קדושה עליונה יותר, גוברים הפיתויים והמאבקים הרוחניים. אחד הביטויים לכך הוא יצר המחלוקת, שמתגבר במיוחד בארץ-ישראל ומאיים לכלות כל חלקה טובה. ואכן, מחלוקת ושנאת-חינם הן שהביאו את החורבן והגלות, ולצערנו לא הצלחנו להשתחרר מהן עד היום.
ט”ו בשבט הוא זמן ראוי להתעלות מעל כל חילוקי הדעות ולעורר את אהבת ארץ-ישראל. זה הזמן להתעמק בקדושתה ובסגולותיה המיוחדות, ולהרהר בזכות המיוחדת שמיליוני יהודים זכו לה בדורנו – לחיות בארץ-ישראל – ובגודל האחריות המוטלת עליהם. ונקווה שבקרוב ממש נזכה לראות את הארץ בשלמותה, בגאולה האמיתית והשלמה.
באדיבות: אתר צעירי חב”ד בישראל
