זה היה לפני יותר מ-25 שנה, ואני בביקור בתוך גולת רוסיה, שזה עתה התנערה מהסובייטיות שלה.
הסיפור הוא ארוך ומרטיט, אבל קצר המצע מלהשתרע, ולכן אעלה רק את הנקודה הקשורה במישרין לימים קדושים אלה;
יושב אני בבית משפחה יהודית צעירה ומתבוללת בעיר פרם אשר בהרי אורל. מולי יושב אלמוני, צעיר יהודי, אבל, כזה שאינו יודע דבר מיהדותו, מלבד עצם העובדה שהוא יהודי. גם על היום הקדוש ביותר בשנה – יום הכיפורים הוא לא שמע מעולם.
ישבתי על הכורסא בסלון הבית, ובמקום להרבות במלל, פיזמתי לעצמי באופן שגם הסובב ישמע, את אחד מניגוניו הידועים של רבנו הזקן בעל התניא – על המילים "אלי אתה ואודך". תוך כדי 'אמירת' הניגון התרגשתי וזלגו עיניי דמעות. כשהרמתי את עפעפיי, הופתעתי לראות את אותו אדם כשהוא יושב מולי, וגם – בוכה…
הסתבר שהרקע לבכייתו היה עצם הניגון שעורר בו את מיתרי הלב, וגם עקב העובדה, שהוא נותר בודד בנכר, לאחר שאשתו ובנם עלו ארצה, ואילו הוא סורב על ידי השלטונות לקבל רשיון עליה, וזאת, בשל העובדה שהוא היה מהנדס מאד בכיר, מאלה הנמנים על המעגלים הקרובים היודעים את הסודות הצבאיים המשמעותיים ביותר של האימפריה של ברית המועצות-רוסיה.
לכאלה ש'ידעו יותר מידיי' לא אפשרו את היציאה לחו"ל, מסיבות מובנות.
באותה תקופה, היה כמעט מן הנמנע לבצע שיחה טלפונית מחוץ לגבולות רוסיה. מה מאד חפצתי לבקש עבורו ברכה מכ"ק הרבי זי"ע מליובאוויטש שיזכה הנ"ל לצאת מן המצר אל המרחב, ולעלות לארצנו הק'.
באין אמצעי תקשורת טכנולוגי, מה עושים?
נזכרתי, שבעבר, כאשר חסידים לא היו יכולים להגיע אל הרבי – הם היו כותבים 'פדיון נפש' ('קוויטל') על דף של ספר של הרבי.
בבית הכנסת הישן שנותר לפליטה בעיר פרם, שרד בדרך פלא ספר עתיק של כבוד קדושת 'הרבי האמצעי' (בנו של בעל התניא) בשם 'עטרת ראש'. 'קניתי במשיכה' את הספר הזה לפני שירד לטמיון ויאבד זכרו, והוא היה צמוד אלי באותו מפגש. והנה שלפתי את עטי, וכתבתי 'פדיון נפש' ('קוויטל') על אחד מדפי הספר (ר' בתמונה המצורפת), וביקשתי ש"יעקב (יאשה) בן אידה (אורלוב) מבקש ברכתו הק' לעליה בקרוב ממש לאה"ק".
כאמור, הסיפור הוא ארוך, וממש בקצירת האומר: מקטע זה ואילך החלו להתגלגל סידרה של מופתים וניסים גלויים, ומיודענו יעקב יאשה – כיום; הרב ר' יעקב שליט"א, יצא מעמק הבכא הרוסי, ועלה לארצנו הקדושה, "עלה" – תרתי משמע; הן בגשמיות והן ברוחניות. ומעתה ואילך, מכוח אותה פגישה לפני 24 שנה, ואותן ברכות של הרבי הוא ממש 'נולד מחדש'; עטור זקן ופיאות, לבוש סירטוק וגראטל חסידי, תלמיד חכם ועובד ה' (וכבר זכה לסיים כמה מסכתות בש"ס). רעייתו מורה למוסיקה בבית יעקב. והוא, עד לא מכבר שימש כמהנדס הראשי של ה'מכון מדעי טכנולוגי לבעיות ההלכה" בירושלים שבראשות הגרלוי"צ היילפרין שליט"א.
כשביקרתי אותו את ר' יעקב במעונו בשכונת רמות בירושלים, הוא חשף בפניי דבר פלא;
מסתבר, שיאשה בעבר והרב ר' יעקב דנן, הוא גם משורר. בצעירותו, היה כותב שירים, כמובן ברוסית. כאשר ליד כל שיר הוא גם ציין את תאריך כתיבת השיר.
שיר אחד ממחברת השירים שלו היה יוצא דופן בתכנו. השיר הזה, היה לא אחר מאשר שיר געגועים ל…יושב במרומים. גם ליד שיר זה נרשם התאריך.
בשנים האחרונות, בדק ר' יעקב את תאריך השיר וכיצד הוא נופל בתאריך העברי, והנה, לא יאומן, נורא נוראות – התברר שאת שיר הגעגועים הלזה לשכינה הקדושה הוא כתב ב- …יום הכיפורים.
וכאמור, אז, בתקופת כתיבת השיר, לא רק שעקב חוסר ידע הוא לא שמר על קדושת יום הכיפורים, אלא הוא היה 'תינוק שנשבה' ממש – עד כדי כך, שאפילו לא ידע שקיים מושג כזה ששמו יום הכיפורים!..
אין זאת אלא שנשמתו של רבי יעקב שליט"א נכספה וגם כלתה ביום הקדוש, באופן שלמעלה מטעם ודעת, לצור מחצבתה, מה שמצא את ביטויו במילות השיר.
* * * * *
לא בכדי כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ש"יום הכיפורים הוא יום תשובה לכל", "לכל" ולא רק עבור פב"פ. כי אין לך אדם מישראל ששורש נשמתו, לפחות באופן של על-מודע אינו חש משהו מקדושתו של היום. יש מי שמזכים אותו משמיא ועובר בתוכיותו רטט – כר' יעקב הנ"ל, ויש מי שאצלו זה מתבטא באופן ד"אע"ג דאיהו לא חזי – מזליה חזי", כלומר, אף שהוא בחושיו ובתודעתו איננו מרגיש, אבל 'המזל' שלו, היינו, שורש נשמתו חש ומרגיש.
זה שלצערנו, הרבה יהודים כיום אף לא מגיעים לבית הכנסת ואפילו לא ביום הכיפורים, זה ממש לא בגלל שהם לא מעוניינים, אלא, הם פשוט לא יודעים 'איך לאכול את זה'; מה זה ומה טיבו, המוסד המסתורי והמעורפל הזה ש'הדוסים' מאכלסים אותו, שנקרא בית כנסת. הם בושים ונבוכים ולכן נרתעים. והראיה; המציאות בשטח של השנים האחרונות מוכיחה, כי כאשר, מקיימים לקראת יום הכיפורים בתי כנסת מאולתרים 'פתוחים' בדרך-כלל במאהלים ענקיים, ומקבלים בסבר פנים יפות את המוני הצעירים, ומדריכים אותם בסבלנות ובאהבת ישראל בכל הקשור בסדרי התפילה – הם באים, ועוד איך, ב"ה, ובהמוניהם!
כי זאת יש לדעת: יום כיפורים הוא מפגש בלתי אמצעי בין האבא בשמים לבנו – "בני ככורי ישראל". ו"יהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאביו שבשמים" כפי שמבואר באריכות בספרי תלמידי הבעש"ט.
* * * * *
יושבים באוטובוס 2 יהודים, אחד מבוגר ואחד צעיר יחסית. והנה, מתפתח ביניהם ויכוח, האם לסגור את החלון או לפתחו. למבוגר מפריעה הרוח, הצעיר רוצה אויר. וכדרכו של ויכוח, נגררים השניים ל'מענה לשון', ואף למהלומות מילוליות.
נעזוב לרגע את המחזה הנ"ל, ונפנה את הפוקוס לכיוון אחר;
כידוע וכמפורסם, שלאחר השואה האיומה, נותקו אבות מבנים, וילדים ניטלו מחיק אמותיהם. לא אחת, היה האב בטוח כי הבן הלך לכבשוני אושוויץ, וגם הבן לא היה לו ספק כי הוריו כבר אינם בין החיים.
וזה מה שקרה בסיפור שלנו אודות השניים שהתווכחו, עד כדי התגוששות, באוטובוס. מילה פה, מילה שם, ולפתע, הלא יאומן מכל מתבהר ומתחוור, ונחזיק חזק את הכסא; המבוגר והצעיר אינם אלא …אב ובנו שדרכיהם נפרדו באכזריות במלחמת העולם השניה האיומה, כאשר כל אחד בטוח שלעולם לא ייזכה לראות עוד את אביו/בנו.
ומעתה ואילך – איש על צווארי רעהו נופלים ובוכים מאין הפוגות, "ויחבקהו וינשקהו" וכו' וכו'. מי בכלל זוכר ואת מי זה עוד מעניין , שעד לפני רגעים ספורים הם התקוטטו כתרנגולים על איזה חלון. וכי מילתא זוטרתא? האב האובד נפגש עם הבן האובד? הכל מסביב מתעופף כאבק פורח ומתאדה כרוח נושבת.
וככל החיזיון הזה עושה עמנו אבינו אב הרחמן ביום הקדוש יום הכיפורים. הוא פשוט נפגש עמנו, ומתוודה אלינו, ואנו אליו. "כי אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו". וכשהוא ית' 'מתחבק' עמנו, אין כבר לסיטרא אחרא מה לומר עוד. בספרים הקדושים מבואר כי ביום הקדוש – ה'שטן' (ראשי תיבות; ש'וטה, ט'יפש, נ'אר) יוצא לחופשה מאולצת.
היינו, שיא השיאים של המדרגות האלוקיות נצמד לליבו של כל יהודי ומבצע בו 'ריסטארט' ו'ניקוי יבש'.
אמנם להלכה נפסק שלא דיי "בעיצומו ש יום" כדי לכפר, וצריך ביחד עם זה גם את התשובה, ולפיכך אומרים בתפילות היום כמה פעמים את הסדר של 'על חטא' – ברם, וידוי זה שאנו אומרים אינו אלא בבחינת 'הסרת המניע'. כמו שאמר רבי מענד'לה מקוצק זי"ע, שכאשר מתקיים ה"וזרקתי עליהם מים טהורים", כלומר כאשר מלמעלה, באתערותא דלעילא,שופכים וזורקים עלינו מים טהורים ואנחנו מצידנו אמורים להיות פאסיביים – התפקיד שלנו, מה שנותר לנו, הוא אך להסיר את 'החציצות' כדי שיתקיים "וטהרתם".
כאותו אחד, שמציע את עצמו לעזר, ועל כך משיבים לעומתו; "אם רק לא תפריע – כבר תעזור". הווי אומר, שביום הכיפורים הוא –עצמותו ובעצמו ולא אחר "יכפר עליכם לטהר אתכם", ואילו המשימה שלנו היא– אך לא לבעוט-לבעט חלילה ביום הכיפורים, להסיר את החציצות, במילים פשוטות; לא להפריע…
לא בכדי, צום יום הכיפורים – איננו בסתירה לשמחה. וכפי שהתבטא חסידי קוצקאי – "אם זוכה אני לפריבילגיה שהמלך עצמו, ולא מי ממשרתיו, רוחץ את הטינופת שלי, בבחינת "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", איך זה שלא אהיה מאושר עד כדי שמחה?".
ומכוח זה , פסק אכן בשולחן ערוך הרב מיוסד על המגן אברהם ש"הלובש שק מחמת תשובה, צריך לפושטו ביום הכיפורים, מפני שהוא נקרא יום טוב, וצריך לכבדו בכסות נקיה".
* * * * *
ההלצה הידועה מספרת, על אחד בעל נערוו'ן, שחשש כי ביום הכיפורים הוא עלול להיכשל ב'ברכה לבטלה'; שהרי בתפילת היום הוא יאמר "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח" וכו', ואילו הוא – אותו אברך, ספק לו אם נכשל בעבירה כל השנה…אשר על כן הוא תר אחרי איזה 'עבירה קלה' לקיימה בערב יום הקדוש, וכל זאת, כדי שהברכה יהיה לה על מה שתחול, ולא יוציא מפיו רח"ל ברכה לבטלה..
כשמתגלית כזו מדרגת אלוקית שאין למעלה הימנה ביום הקדוש – כולם מרגישים וכמהים לחזור בקדושה, ולא רק אנשים כערכנו שדי שמסתבר שפה ושם לפחות נכשלנו במהלך השנה באיזה עבירה קלה, אלא אף צדיקים גמורים באמת, שחלילה לחשדם שעברו בפועל איזה עבירה. וכך כתב אדמו"ר מוהרש"ב זי"ע מליובאוויטש: "מפני שלפי אמיתית גדולתו ורוממותו, גם העבודה אמיתית לחטא ייחשב". כמה שיהיה מרומם האדם, ברם, כאשר הוא ניצב נוכח המלך בעצמו ובעצמותו ית' – גם העבודה רוחנית הכי נעלית לחסרה תחשב ('חטא' מלשון 'חסרון'), ומשום הכי ,הוא חפץ להשתחרר ממצבו הנוכחי, וכך הוא נמשך אחריו ית' כמים, וכוסף להידבק בגופא דמלכא.
מספרים שפעם הגיע אברך להרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע, ולשאלת הרבי ממה הוא מתפרנס, הוא השיב, שהוא עובד בישיבה של בעלי תשובה – "אבל אני לא בעל תשובה" הוסיף והבהיר האברך החכם-יתר, וכל זאת, כדי להיות נקי מה' ומישראל.
שאל אותו ה'בית ישראל'; "און פארוואס טעקע נישט" – ומדוע באמת (שגם 'צדיק' כמוך) לא יהיה בעל תשובה…
* * * * *
חג הסוכות, זמן שמחתנו הוא 'ההתפרצות' וההתגלות של כל ההתרחשויות השמימיות של יום הקדוש.
אחת הסיבות המרכזיות אשר מעיבות על תחושות השמחה היא השאלה-הטרוניא, כאשר משהו לא מסתדר לפי המצופה והמתוכנן – "מדוע זה מגיע לי". אך, לאחר החיבור של עצם הנשמה עם עצם האלוקות ביום הכיפורים בבחינת "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" – אין לאדם יותר דרישות בכל הקשור ליתר גשמיות.
לאחר המגהצה והמכבסה של יום הכיפורים – הוא יודע בצורה ריאלי מי הוא ומה הוא, 'האף קצת יורד' כמתבקש, ואז הוא מגיע למסקנה כי בעצם לא מגיע לי שום דבר. וגם המעט שיש – זו בהחלט סיבה מצוינת לשמוח ושוב לשמוח.
ולפיכך, גם כאשר הוא נכנס לסוכה, אותה דירת ארעי- ה'וילה' של החלק השני של חודש תשרי, שתקרתה אינה אלא "פסולת גורן ופסולת יקב", והוא יודע שה'פסולת' הזו אינה אלא המשך של 'ענני הכבוד', או/ו כפי שמבואר בספרי פנימיות התורה – שמ'ענן הקטורת' של הכהן הגדול בקודש הקודשים נוצר הסכך של הסוכה – אחרי השגות שכאלה, אין אושר ואין שמחה גדולה מזו, ואזי ה"ושמחת בחגך והיית אך שמח" עולה על גדותיו. במילים אחרות: שמחתו מרקיעה שחקים על זה שזכה להיות יהודי פשוט המסתופף בצל השכינה, 'צילא דמהימנותא', שבסוכה, "בצילו חמדתי וישבתי".
עדי התפרצות שיא של השמחה בשמחת תורה – שמחה על התורה ועם התורה, אשר גם זו אינה אלא תוצאה ישירה של ה'מתן תורה' של לוחות שניים אותם קיבלנו בדחילו ורחימו, תחת ההשראה של "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" – ביום הכיפורים.
לא בכדי אמרו חסידים, כי מי שאינו שמח דיו בשמחת תורה, סימן שלא בכה מספיק ביום הכיפורים..
(באדיבות 'שעה טובה')
