“אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פקד על פי משה” – בפרשה זו מספרת לנו התורה על פקידת (מניית) משקלי התרומות שהגיעו למשכן: משקל הזהב, הכסף והנחושת. שמות המשקלות המוזכרים כאן, לפי הנהוג בימים ההם: כיכר, שקל, בקע.
כן מסופר בפרשה זו על שאר כלי המשכן. על הכיסויים המיוחדים שלהם שהיו מולבשים על הכלים בשעה שהיו מעבירים את המשכן ממקום למקום, לצורך המסעות. ושוב, חזרה בפרוטרוט על המסופר כבר בעבר, והפעם בפרשת ‘תצוה’: עשיית בגדי הכהן גדול ; האפוד והחושן ושאר הבגדים.
“ותכל כל עבודת משכן אהל מועד”. כעת, כאשר כל הכלים והציוד מוכנים, יש לחכות רק להקמת המשכן. הכל מועבר אל משה רבינו, וכאשר זה רואה כי הכל נעשה כשורה ועל פי ציווי ה’, הוא מברך את העוסקים במלאכה: “יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”.
עתה מצווה ה’ את משה להקים את המשכן, שכן רק הוא מסוגל לכך. התאריך המיועד להקמה: “ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד” – הוא ראש-חודש ניסן. כעת נותר לסדר את כלי המשכן במקום המתאים להם, את ‘ארון-העדות’ להניח ב’קודש-הקודשים’, ואת המנורה, השולחן ומזבח הקטורת – ב’קודש’.
אחרי שהכל מוכן צריך לקדש את בגדי הכהונה וכן את הכהנים עצמם, בכדי שיוכלו להתחיל לעבוד. אמנם, אף שהעבודה בדרך כלל מלאכתם של אהרן ובניו היא, הרי שבאותם שבעת ימי הקמת המשכן וחנוכת כליו – ימים שנקראו בשם ימי-המילואים – היה זה משה שהקטיר את הקטורת, הדליק את הנרות והקריב את הקרבנות על המזבח.
זהו. נותר רק להקים את חצר המשכן ולפרוש את מסך השער שלה – “ויכל משה את המלאכה” ; “ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה’ מלא את המשכן”.
כעת אף משה בעצמו איננו יכול לבוא אל המשכן – אהל-מועד – כרצונו, כיון שמקום זה משמש מעתה כמקום השכינה. רק כאשר הסתלק הענן מעל המשכן היה זה סימן עבורו שיכול הוא להכנס, ואז היה ה’ מדבר עמו.
הענן אף היווה סימן למסעי בני ישראל, וכמפורש בסוף הפרשה: “ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן – לא יסעו.
כאן מסתיימת הפרשה וספר ‘שמות’ כולו, ונוהגים לומר: “חזק חזק ונתחזק!”
