ב”ה כ”ה תשרי, תשמ”ז
ברוקלין, נ.י.
מרת…
יוהנסבורג, דרום אפריקה
ברכה ושלום:
הריני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-23 באוקטובר, וימלא השם את כל משאלות לבבך לטובה.
ביחס להצהרה שלך, “אני יכולה להגדיר את עצמי כ’לא-מאמינה'” – אני בטוח שלא תיפגעי מההערה הבאה שלי.
הדבר החשוב הוא מה שאדם הנו בפועל, ולא מה שהוא או היא אומרים שהוא או היא הינם. וכשמדובר ביהודי, שוב, מבלי להתחשב בכך שהוא מגדיר את עצמו כ”לא-מאמין”, כל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, עמוק בלבו ובמצפונו, הוא מאמין בהשם, בורא העולם ומנהיגו. למעשה, הדבר נכון, ברמה שונה, לגבי רוב בני-האדם, אפילו לא-יהודים. אם נראה שהתנהגותם האישית של האנשים, או פעולותיהם, עומדים בסתירה לאמונה כזאת, הרי זה רק משום שהם לא ששים לקבל על עצמם את ההגבלות והדרישות הגבוהות שהאמונה הזו בהשם דורשת.
אבל בוודאי כשמדובר ביהודים, יש לנו מקור מוסמך, התורה עצמה, שכל היהודים הם “מאמינים, בני מאמינים”. וכפי שאת בוודאי יודעת, אינספור יהודים, לאורך הדורות, הקריבו בפועל את עצם החיים שלהם על מנת להחזיק באמונה הזאת בהשם.
לאור האמור למעלה, לא יהיה זה מוטעה כלל לומר שהגורם האמיתי לחוסר השמחה שלך, אותו את מזכירה במכתבך, הוא שאת חווה ניגוד פנימי, מכיוון שהנשמה שלך, שהיא “חלק אלוקה ממעל”, מסרבת לכך שההיבטים החילוניים החיצוניים של חיי היום-יום שלך יאפילו עליה.
למותר לומר שאין כוונתי להטיף לך, אבל זוהי חובתי להצביע בפנייך על הדרך בה יהודי מגיע להרמוניה פנימית ולשלוות נפש. הייתי מציע גם שתקבלי על עצמך לשמור על כשרות המאכלים והמשקאות, מכיוון שיש לזה נגיעה מיוחדת למצב שלך. בנושא זה, לא כל-כך חשוב להבין מבחינה שכלית את משמעות הדבר, מכיוון שהתוצאות של פעולה טובה קיימות, בין אם מבינים את משמעותה ובין אם לאו.
המאחל לך הצלחה בכל הנ”ל,
בברכה,
[חתימת יד קודשו של הרבי]
