סיפורנו – אותו נספר כאן כפי שהוא נראה בעיני נער יהודי יליד מוסקבה – מתרחש בעצם ימי מלחמת העולם השניה. הגייסות הנאציים כבר כבשו חלקים נרחבים מברית המועצות והתקדמו בצעדי ענק לעבר מוסקבה הבירה. מרבית היהודים כבר פונו מעיר הבירה והועברו לאזורים נידחים באסיה המרכזית ובמיוחד לאוזבקיסטן, קזחסטן וכדומה. ידיעות מדאיגות הגיעו מאותם יהודים שפונו לשם: רעב ומחלות עשו בהם שמות ומצבם היה בכי רע.
משפחתנו ועוד כמה משפחות יהודיות, עדיין היססו – לאור הידיעות הנ”ל – אם לעזוב את מוסקבה ולצאת לדרך החתחתים שאיש לא ידע, לאן בדיוק היא מובילה. אולם לקראת הימים הנוראים של שנת תש”א (1940) הפך המצב במוסקבה לרציני ביותר.
החרב הגרמנית השלופה, היתה מונחת על צווארה של הבירה הרוסית, פשוטו כמשמעו והאווירה היתה של פחד וחששות כבדים, כאשר חיל האויר הנאצי עשה בשמי מוסקבה כבתוך שלו, מפציצים וזורעים הרס ומוות ברחובותיה.
פינוי – למחרת שמחת תורה
משרדי הממשלה ושליטי הקרמלין פונו זה מזמן וכל זרועות השלטון האזרחי עברו לקויבישב ! במוסקבה שלטה יד הברזל של הצבא הסובייטי, דבר שלא הוסיף למצב הרוח. אבי, זכרונו לברכה, החליט אז, כי עלינו להתכונן לנטוש את העיר במהירות המירבית, אולם התברר, כי הזמן קצר ואין לדעת מה יילד יום, כאשר בשורות איוב רדפו זו את זו ואיש לא ידע, אל נכון, אם עדיין יש דרך לבריחה. פעם הודיעו כי הדרך המובילה לטשקנט נחסמה על ידי הנאצים ולמחרת התברר, כי הרכבת המובילה לאלמה-אטה (בירת קזחסטן) חדלה מלתפקד.
האפשרויות לפינוי נעשו איפוא מועטות מיום ליום, רק דרך אחת נותרה, למעשה, פתוחה: לסיביר. בלב כבד ומלא דאגה מהצפוי לנו, עברו עלינו ימי הסוכות ושמחת תורה. לא היה בטחון שדרך הבריחה ממלתעות הארי עדיין אכן פתוחה. אבא עודד אותנו כל אותם הימים, באומרו כי עלינו לשים את מבטחינו בה’ ולא לאבד את האמונה והבטחון.
במוצאי שמחת-תורה עסקנו כל הלילה באריזת מטלטלנו הדלים, שניתן היה לקוות שאפשר יהיה לקחת עמנו. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, עלינו על הרכבת, בדרכנו ל”אי-שם” בבשקיריה. הרכבת היתה מורכבת מקרונות שנועדו לכתחילה להובלת בהמות. עתה הם היו מלאים בני אדם, שניסו למלט את נפשם מפני חמת המציק. בחוץ שרר קור עז ומקור החום היחיד, היה תנור קטן. שעמד בירכתי הקרון. במשך 21 יום נסענו בקרונות הצפופים, שדמו לתאי כלא לכל דבר. יחד עם זאת, עוד היינו צריכים להיות “מאושרים”, אחרי שהתברר שהרכבת שלנו היתה האחרונה שהצליחה לעזוב את מוסקווה, לפני שנסגרה סביבה טבעת הכיתור.
בסופו של מסע ארוך ומייגע, הורשינו לעזוב את הרכבת בתחנה נידחת בירכתי בשקיריה. כאן העמיסו אותנו על משאיות בלות מיושן ולקחו אותנו לכפר, מרחק 70 ק”מ משם.
יהודים בלי קרניים?!
היה זה כפר כה נידח, שיושביו לא ראו לפני בואנו יהודים לנגד עיניהם. וכאשר שמעו הללו, שבין הבאים יש אנשים שקוראים לעצמם יהודים, הם באו בריצה כדי לראות, איזה מין יצורים הם אלה, האם יש להם קרניים וכו’?
בערך באותו הזמן הגיעו לכפר ההוא עוד כמה משפחות יהודיות ודבר זה גרם לנו להרגיש קצת טוב יותר. לפי ההוראות החמורות שהיו בתוקף לגבי הפליטים, עשתה משפחתנו כל היום בעבודה בשדה. בכל אופן היתה זו הדרך האחת והיחידה, בה יכולנו להגיע לקצת מצרכי מזון ולהחיות את נפשותינו. כך היה לנו קצת תפוחי אדמה ומפעם בפעם אף קיבלנו קצת קמח. אמנם קמח זה היה מאיכות כה גרועה שלא היה מתאים למטרות של אפיה, אך יכולנו לנצלו בבישול. ה”כופתאות” שעשינו ממנו, היו דומות לגומי-לעיסה, נדבקו לחיך ולחצו על המעיים, אך ברירה לא היתה לנו, כי לא רצינו למות מרעב…
כך עבר עלינו חורף קשה ביותר, שגם הקיץ שבא אחריו, לא היה טוב בהרבה. כאשר התקרבו הימים הנוראים, החל אבא דואג למנין. ברור היה כי בכפר בו אנו נמצאים, לא תהיה כל אפשרות לארגן מנין לתפילה, אולם שמענו כי באחד הכפרים הלא רחוקים, מתארגן מנין חשאי לראש השנה ויום הכיפורים.
לפני ראש השנה עמדנו כולנו לצאת לאותו כפר, כאשר אבא חלה במחלה קשה, כך שתכנית ההליכה ירדה מעל הפרק כליל. אבא היה מיואש לגמרי. יותר מהמחלה עצמה, דיכאה אותו המחשבה כי הוא עלול לא לשמוע קול שופר בראש השנה. הייתכן?! אולם, כיצד ומאין ניקח שופר במקום נידח כזה?
ראש האיל שנעלם ונמצא
החצר בה חיה משפחתנו היתה גדולה, מוזנחת ועזובה מאדם. אני הכרתי כל פינה שבה וכל מקום מסתור, בין השיחים העבותים. ביום בהיר אחד ראיתי בחצר דבר, שהיה כל כך מוזר ובלתי יאמן, שלא האמנתי למראה עיני: לפני היה מונח ראש של איל, ראש עם שתי קרניים שלמות וכשרות למהדרין. כיצד הגיע ראש זה לכאן? אולי מלאך טוב הביא אותו, כדי שיהיה לנו שופר לראש השנה?
עכשיו יהיה לנו שופר, אבל כיצד נעשה אותו? ומי יוכל לעשות אותו? לא היו לי תשובות על השאלות הנ”ל, אך שמחתי למציאה שמחה רבה: אם יש לנו קרני איל, יהיה לנו גם שופר – חשבתי – אנו מוכרחים למצוא את הדרך.
ראשית כל, החלטתי, עלי להחביא את המציאה, עד שאמצא מישהו שיוכל לעשות את השופר. לקחתי את ראש האיל וטמנתי אותו במקום סתר, כדי שאיש לא ימצא אותו ויקחנו. למרבה המזל היה הגיס שלי אמור לבוא אלינו ואני הייתי בטוח, כי אם מישהו, הרי שהוא ימצא כבר את הדרך, כיצד להפוך את קרן האיל לשופר שאפשר לתקוע בו לראש השנה.”
בקושי הצלחתי להתאפק ולחכות לרגע בואו של גיסי. מיד עם הגיעו, סיפרתי לו על המציאה שמצאתי, וללא שהיות לקחתי אותו אל מקום הסתר, כדי להראות לו את ראש האיל. אולם מה רבה היתה תדהמתי, כאשר גיליתי, כי ראש האיל נעלם ואיננו!
הייתי מתוסכל ומיואש לגמרי. מה יכול היה לקרות? מי יכול היה לגלות את אוצרי ולקחתו ממקום הסתר? נוסף על זה התביישתי מפני גיסי. מה הוא יכול לחשוב עלי? שאני הוזה הקרן שלא היתה ולא נבראה…
במשך כמה ימים התהלכתי קדורנית, הייתי אומלל ולא מצאתי את מקומי. עד שביום בהיר אחד, כאשר הסתובבתי שוב בחצר, נגלה לפני לפתע שוב ראשו של האיל ובו שתי הקרניים.
הפעם לא הייתי מוכן להסתכן. פשטתי את כותנתי, שטפתי בה את הראש והבאתי אותו אל גיסי, שעמד בדיוק לצאת לעבודתו בשדה. הוא לא התעכב, רק העיף מבט בקרניים ונטל את הראש עמו לעבודת יומו.
יהודים בוכים לקול השופר
לא היתה זו מלאכה קלה, אך גיסי נתברך בזוג ידיים טובות, ידי זהב וידעתי כי אין כמעט דבר שהוא לא מסוגל לעשות. ואכן, הוא הצליח לקדוח חור באחת הקרניים, ניקה אותה ניסר אותה והתוצאה היתה שופר נהדר וכשר למהדרין.
מה שהתפעלתי במיוחד, שהוא אפילו לא הצטרך להסתיר את עבודתו על השופר, כאשר הוא הסביר לחבריו לעבודה, כי הוא מכין כלי נגינה מיוחד במינו והפועלים הביטו במעשיו בענין רב ואפילו בהערצה.
ביום ראשון של ראש השנה נתקבצה בביתנו קבוצה קטנה של יהודים. אבי החולה קם ממיטתו בכוחות על-אנושיים , בירך על השופר ותקע את הקולות כסדרם, ללא כל תקלה.
כאשר קול השופר המתוק מילא את חלל החדר הקטן, פרצו כל היהודים הנוכחים בבכי מר. רובם בכו בהיזכרם בצרותיהם הפרטיות, כאשר רבים איבדו הורים, בנים, אחים ואחיות. הם בכו, בלי ספק, גם בשל התעוררות לתשובה, אשר באה בעקבות שמיעת קול השופר. התפילה נערכה תוך בכיה ותחנונים ואכן, היו ליהודים סיבות טובות לבכות. גם אני בכיתי, למרות שלא בדיוק ידעתי, מדוע יורדות הדמעות אל לחיי.
בתום המלחמה, בשובנו למוסקבה, הבאנו עמנו את השופר, אותו שמרנו מכל משמר, כמו היה אוצר יקר. אולם, על אף כל מאמצנו, נלקח מאתנו האוצר באחד הימים.
היה זה כאשר הנ.ק.וו.ד. (המשטרה החשאית הסובייטית) בא באחד הלילות השחורים משחור, עצר את אבי היקר והטילו לכלא. הם לקחו עמהם את כל ספרי הקודש של אבי וכן את השופר.
מאוחר יותר נקראנו למשטרה כדי לקחת את החפצים של אבי. הלכתי למשטרה ומצאתי שם את הספרים, אך לא את השופר. כאשר שאלתי על זה, אמרו לי כי אינם יודעים על כך דבר.
מאז אני שומע כל ראש השנה את קולו של אותו שופר מוזר ומסתורי, מאחורי מסך הברזל, אשר נראה כי ניתן לנו מן השמים ואולי גם נלקח בחזרה בדרך זו…
