אורח לסדר

בעודו עוקב אחרינו באצבעותיו בהגדה, הבחנו לפתע שהוא, הקצין הרוסי, מוחה את הדמעות הזולגות מעיניו

השרידים שנותרו לפלטה מהשואה שפקדה את יהדות הונגריה החלו להתאסף אט-אט ולרקום מחדש את החיים. החודשים הראשונים עמדו בסימן הציפייה לשובם של בני-משפחה מהלא-נודע. יחידים בלבד הגיעו, איש-איש וסיפור תלאותיו בפיו. עד מהרה התנפצו האשליות והתקוות שטיפחנו בליבנו בדבר שובם בשלום של כל יקירינו. דווקא גורלי שפר עליי – בין השבים היו שתי אחיותיי וכשלושים מבני-דודיי ומקרובי-משפחתי.

התקנת בית-כנסת הייתה בין פעולותינו הראשונות. אמנם בית-הכנסת הגדול עמד על תילו, אך כל הריהוט הוצא מתוכו והחלונות הגדולים נעקרו עם המסגרות. מצאנו את 'בית-הכנסת הקטן' שבחצר בית-הכנסת הגדול כמתאים ביותר להתקין בו את בית-התפילה. הכנסנו לתוכו שולחנות וספסלים ובחודשי הקיץ הזמנו ריהוט – דוגמת הנהוג בבתי-הכנסת, אך מחומר פשוט וללא צבע, בהעדר אמצעים.

את ליל הסדר חגגנו בשתי חבורות – כעשרים וחמישה איש בכל חבורה – אחת אצלנו ואחת אצל מנו נוימן.

יד ההשגחה זימנה לנו במהלך עריכת הסדר חוויה מיוחדת בדמותו של אורח בלתי-צפוי. ומעשה שהיה – כך היה:

בשובנו מבית-הכנסת בליל פסח פגש אותנו קצין רוסי, ולהפתעתנו קרא לעברנו ביידיש: "שלום עליכם, יהודים!". כשנכנסנו עמו בשיחה התברר כי הוא בן העיר מינסק ומשמש קצין ביחידה שהגיעה לאזור לפני כמה ימים.

כשנודע לו מפינו כי הלילה הוא ליל חג-הפסח – התרגש. לאחר שתיקה ממושכת אמר, כאילו לעצמו: "כן, אני זוכר שבימי ילדותי 'עשו את הסדר' בלילה זה!".

ספונטנית אמרתי לו: "אולי רצונך לבוא אלינו ולעשות עמנו את ליל-הסדר?". הקצין הרוסי נענה להזמנתי ללא היסוס, אך בשל היותו בתפקיד עד השעה תשע בערב, הודיע כי יוכל לבוא רק לאחר שעה זו.

ואכן הוא בא. נתנו לו הגדה והראינו לו את המקום שאנו עומדים בו, והוא עקב אחרינו באצבעותיו. בתוך כמה דקות החל 'להתחמם' ולפזם איתנו בלחש את מילות ההגדה.

לפתע הבחנו שהוא מוחה את הדמעות הזולגות מעיניו. לשאלתנו לפשר הדבר השיב: "נזכרתי באימי ז"ל. כמה הייתה מאושרת לו ידעה שאני יושב עתה ועורך את הסדר כדת וכדין בקרב משפחות יהודיות!".

במשך הערב גולל את תולדות חייו. אביו ואמו היו יהודים שומרי תורה ומצוות. עד גיל תשע-עשר התחנך ב'חדר'. שני ההורים מתו בשנים הראשונות של המהפכה הקומוניסטית, ומאז התנתק בהדרגה מכל קשר עם היהדות.

שנות המלחמה ושואת יהדות אירופה עוררו בו הרהורים על 'הגורל היהודי', ופגישה פתאומית זו עם יהודים, במסגרת חגיגית ובאווירה של קדושה והתרוממות הנפש, עוררו בנפשו חוויות נשכחות, והציתו בליבו להבה.

לאחר מכן ביקש ממני סידור תפילה והתחיל לעלעל בו. על כל קטע וקטע שיכול היה להיזכר בו – שמח שמחה גדולה.

זוכר אני – בין השאר – גם רגע מבדח למדיי. זה היה כאשר החל לפזם על-פה, בניגון של ראש-השנה ויום-הכיפורים: "למכה מלכים ביום דין"… כך נתמזגו להם בזיכרונו המעורפל המזמור "הודו לה כי טוב" עם הפיוט "לא-ל עורך דין".

כעבור כמה ימים בא הקצין להיפרד מאיתנו, שכן יחידתו, כך סיפר, מועברת מעירנו. מאז לא היה לי קשר איתו, אך לא-אחת הוא עולה בזיכרוני ואני תוהה אם אותו ליל-סדר השאיר בלבו רושם של ממש והשפיע בדרך כלשהי על המשך דרכו.

בשולי אותו מאורע: כל מאמציי להיזכר בפרט כלשהו מהימים ההם – עלו בתוהו. אינני זוכר מניין השגנו אז מצות ויין ותבלינים כשרים לפסח. גם רעייתי איננה זוכרת דבר בעניין זה. אירועים אחרים זכורים לי לפרטי-פרטים, אך בעניין זה איני זוכר דבר.

פעמים אחדות נסענו לבודפשט, להיות נוכחים במשפטם של אחדים ממנהיגי שלטון-האימים של הנאצים ההונגריים. המשפט התקיים ב'בית הדין העממי', שהוקם במיוחד לעשיית דין בנאצים. בין השופטים היה גם יהודי ששם-משפחתו דן. הוא הציג שאלות קשות לנאשמים, וכשסבר שהם מנסים להתחמק, הרעים עליהם בקול גדול ודרש בתוקף להשיב כהלכה ולעניין.

לפני כס המשפט עמדו אז 'שלושת הגדולים' של ימי-האימים – אשר הזכרת שמם בלבד הפילה אימה ופחד והעבירה בנו חיל ורעדה – הלוא הם: לסלו אנדרה, לסלו באקי ואנדור יארוש.

בראותי אותם שפופים ונפחדים – עלו בזיכרוני הפסוקים מספר ישעיהו (פרק יד): "איך נפלת משמים… חולש על גויים… הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות?!".

בשיתופו של השופט היהודי בעשיית דין בצוררים ראיתי מעין שליחות מאת הקב"ה, לנקום נקמתו ברשעי-עולם אלה, ושמו מוכיח: דן. הפעם הוא דן את שונאי עמנו!

בית-הדין הטיל עליהם גזר-דין מוות בתלייה. את ביצוע גזר-הדין שמענו לאחר מכן בשידור – ובליבנו שבח והודיה לקב"ה על שזכינו לראות במפלתם של הרשעים. כן יאבדו כל אויביך ה'!

(על-פי 'משערי וויצען לשערי ציון', לע"נ המחבר ר' מאיר-יהודה הירשפלד ז"ל, במלאות שנה לפטירתו – כ"ה בניסן תשס"ד)

מערכת האתר

השאירו תגובה