ד”ר לוי יצחק (לב) נימוטין, הוא מדען גרעין בכיר שגר כיום בלונג איילנד. לראשונה הוא חושף את הזיכרונות הגנוזים מבית אביו באלמא-אטא. <> מסע מרגש אל יומן משפחתי מרטיט-לב, המגולל מאבק הישרדות בתקופתו האחרונה של רבי לוי יצחק, מרק עוף לרבנית חנה ברגעיה הקשים ביותר, כמו גם מקווה סודי שנבנה ב”שותפות” עם רבי לוי יצחק, לצד החוב הקדוש שהרבי נשיא דורנו סירב לפרוע.
ברכה טורנהיים
ההיסטוריה קמה לתחייה
עבור חסידי חב”ד ברחבי העולם, ובפרט עבור אלו הקשורים בנימי נפשם לממלכת השליחות בקזחסטן, השם “אלמא-אטא” אינו סתם נקודה גיאוגרפית על המפה; זהו מקום ספוג בדמעות, בתורה ובמסירות נפש עילאית של רבי לוי יצחק שניאורסאהן, שם גם נטמן.
במשך עשרות שנים התרגלנו לקרוא על אותם ימים מתוך ספרי הזכרונות הרשמיים, אך כעת, בראיון בלעדי ומרגש, אנו מביאים את עדותו של מי שחי את המציאות הזו מקרוב.
זהו סיפורו של ד”ר לב (לוי יצחק) נימוטין, מדען גרעין בעל שם עולמי, שילדותו עברה עליו בצל המעקבים של הקג”ב באלמא-אטא, ומי שנושא על כתפיו את שמו של בעל ההילולא, לבקשתה האישית של הרבנית חנה ע”ה.
ד”ר נימוטין זיכה אותנו בדפי יומנו האישי של אביו, שפותחים צוהר אל תקופת מסירות נפש היסטורית.
שושלת של מסירות נפש
סיפורה של משפחת נימוטין מתחיל בשורשים חסידיים עמוקים שמגיעים אל אדמו”רי חב”ד הראשונים. אביו, החסיד הרב חיים יוסף דוד נימוטין ע”ה, נולד לחסיד הרב שמואל נימוטין – מי ששימש כשליחם של רבותינו נשיאינו בעיר פטרבורג, ונקרא על שם סבו שהיה מחסידיו של אדמו”ר ה’צמח צדק’.
בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים צרו על העיר לנינגרד, נמלטה משפחת נימוטין ברכבות פליטים עמוסות, הטלטלה בדרכים עד שמצאה מקלט בעיר אלמא-אטא שבקזחסטן, הרחק-הרחק מאיזור החזית הבוערת. יומנו של ר’ יוסף מתאר את הרושם העז שהותירו עליו הרי הטיאן-שאן המקיפים את העיר, עם פסגות השלג הצחורות שלהם. מכיוון שר’ יוסף נימוטין סבל מבעיות בליבו, קבעה הוועדה הרפואית כי הוא פטור משירות קרבי בחזית, מה שהציל את חייו.
תחילה התגוררה המשפחה בקצה העיר אלמא אטא, באזור “טסטאק”, שנחשב אז לאזור כפרי נידח. הם שכרו פינה קטנה במטבח של בית עשוי “סמאן” (לבני בוץ, חול ומים), עם גג קש ורצפת אדמה. תנאי המגורים היו ירודים ומזעזעים: הגג דלף בגשם, ופעם אחת אפילו זחל נחש ארסי מתחת למיטתם… החיים הכלכליים היו קשים מנשוא, וכיכר לחם אחת עלתה סכום עתק של 200 רובל.
כדי להגן על משפחתו ולעזור ליהודים אחרים שניצבו בפני סכנות ומאסרים, ר’ יוסף נימוטין למד לשחק את המשחק הסובייטי. הוא טיפח קשרים עם קציני משטרה ופקידי ממשל, ואירח אותם בביתו לסעודות רוויות בוודקה, אף ששילם על כך מחיר כלכלי ואישי כבד. בנוסף, הוא התיידד עם שכניו ורכש את אימונם.
פדיון השבויים של אבי הרבי
המפנה הגדול בחייהם של הזוג נימוטין באלמא-אטא נקשר ליום בואם של הוריו של הרבי, הגאון המקובל רבי לוי יצחק (אותו מכנה ר’ יוסף ביומנו בהערצה “הרב מיקטרינוסלב”) והרבנית חנה.
ר’ יוסף מתאר בכתב ידו את רגע ההצלה:
“יוסף, תעצור!” חסיד ליובאוויטש מכובד הרב יעקב-יוסף רסקין רץ לעברי מתנשף. בנשימה עצורה הוא ירה לעברי במטח אחד: “יוסף, אם היו יכולים להביא את אביך לכאן, אבל לשם כך היה צורך בשלושת אלפים רובל, היית נותן?”.
“כמובן!”, אמרתי.
“ובכן”, אומר לי רסקין, “יש אפשרות להביא לכאן לאלמא-אטא את רבה של יקטרינוסלב, רבי לוי-יצחק שניאורסון, עם הרבנית שלו, שהוגלו לעומק קזחסטן [לצ’יאלי], וחיים בתנאים איומים הרחק מיהודים. אבל בשביל זה אתה צריך לתת לי עכשיו שלושת אלפים רובל”.
בלי לומר מילה, למרות שהיו עלי שני דליי מים ולמרות שהזמן היה קרוב להדלקת נרות, ביקשתי מחברי ללכת אחריי. תוך דקות ספורות מסרתי את הסכום הנדרש. מענדל ובת-שבע אלטהויז נסעו לשם טכנית, היכן שחיו בייסורים הוריו של הרבי, והביאו אותם לעירנו, אלמא-אטא”.
מערכת היחסים שנרקמה מכאן ואילך, הייתה קדושה רוויית רגש. ר’ יוסף נימוטין מספר בגאווה כיצד ראה את אביו של הרבי לראשונה “במלוא הדרו, בשבת בבוקר, בבית הכנסת שהיה ממוקם במרתף”. חסידי חב”ד המעטים שהיו באלמא אטא, דאגו לשכור עבור הרב דירה.
עד מהרה הפך ר׳ יוסף לאיש סודו של הרב. מהשבועות הראשונים, בכל יום חמישי בערב, היה מגיע אליו חסיד בשם צאלע, ויוסף היה מוסר לו 500 רובל קבועים עבור קרן מחייתם של הרב והרבנית. באחת ההזדמנויות, כשנודע לרב כי יוסף נוסע לטשקנט, קרא לו, ומסר לו מכתב סגור וחשאי למסירה, משימה שיוסף ביצע בחרדת קודש ובהתרגשות עצומה.
לימים סיפר ר’ יוסף נימוטין לבנו, כי בשלב מסוים חש כי רבי לוי יצחק חש שימיו ספורים. בעיקר הוא רעד מהמחשבה על היום שבו רעייתו הרבנית תישאר לבדה בארץ גזירה, כשבניה אינם לידה, ומי יודע מה יעלה בגורלה.
ר׳ יוסף מתאר ביומנו את אחד הרגעים העצובים ביותר שחווה, אמו של הרבי, הרבנית חנה, הולכת ומתייפחת, ‘למה את בוכה, חנה?’ אני שואל. מאטה מעט את צעדה, ובידה מצביעה על הדלת בקיר הימני, עונה לי אם הרבי: ‘נכנסתי אליו, הוא שוכב ובוכה. אני שואלת, למה אתה בוכה? הוא עונה: “על מי אני משאיר אותך?”‘ לא שאלתי מה קרה, אלא אמרתי בנחרצות: ‘חנה, את עוד תגורי עם הילדים’. נעצרה האם, נעצה בי מבט צורב, ושוב התרוצצה הלוך ושוב בדמעות. בהתחלה הרגשתי מבוכה, כאילו אמרתי משהו בלתי אפשרי שלא במקום. הרי לחלום באותו זמן לא יכולתי, שחמש עשרה שנים תחיה אם הרבי עם בנה הרבי באמריקה”
היום הנורא הגיע, בחודש מנחם אב תש”ד (אוגוסט 1944). בלילה האחרון שמע ר’ יוסף מפיו את המילים המרעידות: “זה יימשך מעט זמן, וצריכים ‘להיזרק’ לעולם אחר, גבוה יותר” – – – למחרת השיב את נשמתו לבוראה בקדושה ובטהרה, בעוד הרבנית חנה שקעה באבל עמוק. עם צאת ההלוויה פרצה בבכי גדול וצעקה “גרויסער מענטש, אויף וועמען האסטו מיר איבערגעלאזט?” [אדם גדול, על מי נטשת אותי?!]
ר’ יוסף נימוטין מוסיף ומתאר ביומנו רגע קורע לב:
“כבר אין בעולם הזה את רבי לוי יצחק. בחדר קטן חיה לה הרבנית, היא גרה באותו רחוב איתנו. יום שישי, עוד מעט זמן הדלקת נרות; אני עובר ליד חלונה… אני אומר בקול רם: ‘רבעצען חנה, בישלת משהו לשבת?’. תשובה חלשה מגיעה אליי: ‘למה אתה שואל, אתה לא רואה את מצבי?’
“בלי לומר מילה, הלכתי מהר הביתה. אני אומר לציליה [צביה, רעייתו]: ‘לחנה מאירובנה [בת רבי מאיר, כפי הנהוג ברוסיה קראו לאדם לצד שם אביו] אין כלום לשבת. קחי צנצנת, תמזגי מרק, תכניסי עוף, ואני אקח’… הרבנית עמדה ליד החלון, הושיטה את ידיה וקיבלה את האוכל”.
מאותו יום, מספר לוי יצחק נימוטין, השתמש אביו בשפה המיוחדת לו כשאמר לרעייתו: “מהיום, לתרנגולת שלנו תהיה רק רגל אחת”… כשהוא מתכוון לומר שחצי מנה הולכת בקביעות להחיות את נפשה של אֵם המלכות.
טבילה בנהר ההררי הגועש
לפני פטירתו של רבי לוי יצחק, זכו ר’ יוסף וציליה לשיחת פרידה אחרונה ומרטטת.
הרב שלח לקרוא להם בשבת בצהריים. ר’ יוסף מתאר כיצד עמדה המיטה בעומק החצר, ורבי לוי יצחק שכב עליה חלש ומיוסר. מילותיו הראשונות אליהם היו: “אל תחשבו שתמיד הייתי כל כך נורא [חלש ומיוסר]”. לאחר מכן בירך את ציליה בחום, ושקע במחשבות.
מיד לאחר פטירתו, הגיעה המשימה האחרונה. החסיד ר’ משה-חיים דובראווסקי נכנס אל ר’ יוסף וסיפר כי הרב ביקש לפני מותו שמי שלא טבל במקווה באותו יום – שלא ייגע בגופו. באלמא-אטא של אותם ימים לא היה מקווה פעיל.
מה עשו?
ר’ יוסף מתאר ביומנו דרמה אנושית:
“‘הבה נלך למחצבה ונטבול שם’, אומר לי משה-חיים. מיהרנו לעבר הנהר; המים זרמו בזרם אדיר מההרים הגבוהים המפרידים בין סין לברית המועצות, קרים מאוד, נושאים אבנים בכוח מרוצתם. עוד אני תוהה והנה אני רואה את משה-חיים מזנק אל תוך המים הקפואים… הסתכנתי גם אני ונכנסתי אחריו למים וטבלתי. בשתיקה הלכנו להלוויה”.
הרבנית עוזבת את אלמא אטא
חלפו שלוש שנים.
ר’ יוסף סיפר ביומנו כיצד החליט על דעת עצמו לשלוח את הרבנית חנה למוסקבה, כשלב ראשון לקראת יציאתה מברית המועצות.
כאשר הודיע על כך לרבנית חנה, היא קיבלה זאת בשלווה, כמו יציאה לטיול בפארק, למרות שבמסע כזה היה סיכון רב. דווקא רעייתו ציליה הזדעזעה מהרעיון המסוכן, וחשבה שהוא השתגע לשלוח אישה מבוגרת, חולה ובודדה, למסע כה ארוך ברכבת.
כדי לפתור זאת, שכנע ר’ יוסף זוג מבוגר אחר – משפחת סולודובניקוב – שנסע ברכבת למוסקבה כדי שיהיו עמה במהלך הנסיעה. הוא אף שיבץ אותם באותו קרון עם הרבנית כדי שיהוו לה לחברה וישגיחו לשלומה.
ר’ יוסף מתאר ביומנו את הרבנית כגיבורה ואצילית. בלילה שלפני הנסיעה, ארז ר’ יוסף נימוטין בעבורה את כל חפציה באופן מסודר. לכל אורך ההכנות היא שמרה על שתיקה, לא התלוננה, ולא הטרידה אותו בשאלות דוגמת “מי ילווה אותי”.
ביום הנסיעה, דאג להעמיס את כל כבודתה לקרון המטען. לאחר שראה אותה יושבת בשלווה ברכבת, מיהר לשוק הסמוך, קנה סלסלת תותים והניח אותה על שולחנה בקרון, ממש ברגעים האחרונים לפני יציאת הרכבת לדרכה.
ר’ יוסף מסכם פרק זה בגאווה עמוקה. עשרות שנים מאוחר יותר, כשהגיע לארצות הברית, הבין כי בזכות מאמציו אלו, זכתה הרבנית חנה לחיות עוד כמעט עשרים שנים באמריקה לצד בנה, הרבי.
שמירה על ה’ציון’
לאחר עזיבת הרבנית חנה את אלמא-אטא, נותר ר’ יוסף נימוטין באלמא אטא. הוא חש כעת מחויב יותר לשמור על ה’ציון’ הקדוש של רבי לוי יצחק.
ואכן, עשרות שנים, עד ליציאתו מרוסיה בשנת תשל”ט, הוא חש אחריות לתחזוקת הציון, ניקיונו ושמירתו בבית העלמין המקומי באלמא-אטא.
רבי יוסף מתאר ביומנו:
“לאלמא אטא החלו לטוס תיירים אמריקאים, חסידי ליובאוויטש. הם צילמו את מקומו הקדוש של אביו של הרבי, והעבירו את התמונות לבנו, הרבי שליט”א שלנו [הכוונה על החסיד ר’ בערל ליווי].
“ערב בהיר אחד מתקשר אליי בטלפון לוזיק [ר’ אלעזר] גורליק מטשקנט ואומר שהגיעה הוראה מהרבי להחליף את הליבה (לוח המצבה). יחד עם זאת, יש להשאיר את אותו הטקסט, למעט המילה האחרונה, ‘תנוח'”.
“אבא לא חיכה שמישהו יבקש ממנו, הוא פשוט עשה זאת כחובה אישית קדושה”, מדגיש ד”ר לב נימוטין. “יחד עם יהודים יקרים שהגיעו מטשקנט ומסמרקנד, ארגנו את החלפת המצבה הישנה במצבה חדשה ומכובדת יותר. זו הייתה משימה לוגיסטית מורכבת ומסוכנת ביותר באותם ימים – להשיג חרט יהודי שומר שבת שיחרות את המציבה, לחרוט עליה אותיות בעברית בלב ברית המועצות, ולהציב אותה על הקבר.
“כעבור חודשיים ימים הגיעה הוראה מהרבי, שיקברו את רסיסי הטקסט הישן בתוך הקבר – כפי שאכן נהגו מלכתחילה…” כותב ר’ יוסף ביומנו רווי הרגש.
מוסיף בנו ד”ר לב: “כשאבי ואמי קיבלו סוף סוף אישור לעזוב את רוסיה, הם העבירו את מפתח השמירה והתחזוקה של הציון למשפחת ארונוב (משפחת רעייתו של אחי יהושע). אלו דאגו ל’ציון’ ושלחו בקביעות תמונות ודיווחים עד לנפילת הגוש הקומוניסטי והגעתם של שלוחי חב”ד הרשמיים שמנהלים את המקום המפואר כיום”.
חיי דת וקהילה במחתרת של אלמא אטא
היהודים והחסידים שנותרו באלמא אטא, השתדלו לשמור על אורח חיים דתי למרות רדיפות השלטון הקומוניסטי. ר’ יוסף מתאר בית כנסת שפעל בתוך מרתף, בו התפללו ובו למדו. בשבתות התקיימו בבית משפחת נימוטין התוועדויות בהן השתתפו זקני החסידים, שרו שירים מרגשים כמו “אם הצער יהיה בלי סוף, אל תשכח שאתה יהודי”, ומצאו נחמה בעצם השהות ההדדית בצוותא חדא.
ר’ יוסף דאג כל העת לסייע ליהודים אחרים שהיו זקוקים לעזרה. כך למשל, ארגן חופה חשאית עם מניין עבור נערה יהודייה ענייה. הוא עשה הכול כדי שתוכל להינשא כדת וכדין.
הקהילה באלמא אטא הפכה בתקופה מסוימת לעיר מקלט עבור פליטים שביקשו למצוא בה מקום שקט. ר’ יוסף מתאר ביומנו כיצד הפך ביתו למוקד הצלה עבור יהודים שהסתבכו עם החוק בשל שמירת תורה ומצוות. כדי להגן על חברי הקהילה, טיפח קשרים מסוכנים ויקרים עם קציני משטרה מקומיים ועם אנשי הרשות למאבק בספקולציות, ואירח אותם בביתו לארוחות דשנות רוויות באלכוהול. בזכות קשרים אלו, הצליח לחלץ משפחות יהודיות ממעצר.
באחד המקרים, הציל משפחה שלמה – הורים ושתי בנות – שנעצרה באשמת צביעה ומכירה בלתי חוקית של גרביים. במקרה אחר התערב למען מורה יהודי מבוגר שסבל ממחלת עור קשה וחישב את קיצו מרוב בושה. ר’ יוסף שכנע יהודי שכיהן כמנהל בית רפואה מקומי, לקבלו לטיפול, וכך הציל את חייו.
המקווה החשאי, וה”שותף” הנאמן
אך גולת הכותרת בפעילותו, היה ללא ספק המקווה.
היעדר מקווה באלמא-אטא, ‘בער’ בנפשו של ר’ יוסף, והוא גמר בליבו לבנות מקווה טהרה תת-קרקעי חשאי בתוך ביתו שברחוב אושקוב 69. כשנסע לטשקנט, התייעץ עם תלמיד חכם שמכיר את רזי בניית מקוואות. הוא שמע ממנו כי בניית מקווה כשר כהלכה (עם איסוף מי גשמים ובורות כפולים) תעלה סכום אסטרונומי של 5,000 רובל, ולא 500 כפי שחשב. ר’ יוסף כמעט נואש.
הוא חזר לאלמא-אטא ומיהר ל’ציון’ של רבי לוי יצחק לשאת תפילה להצלחה. ברשותו היו 50 רובלים אותם קיבל מחברו הרה”ח ר’ יעקב לפקיבקר, שזכה לצאת מרוסיה בזכות התפילה על ה’ציון’. ר’ יוסף הרים את 50 הרובלים והכריז על הקבר בבכי: “טאטי’נקע רבי’ניוקע! באתי לעשות אתכם עסק, וכאשר תטו שכם לכך – זה יתבצע. מהיום אתה השותף שלי בבנייה, ואלו 50 הרובלים הראשונים של השותפות!”…
הנס לא איחר לבוא.
חסיד מטשקנט, בערל ליפשיץ, שמע מחברו ר’ מנדל קליין הבטחה “אם ברצונך להאריך ימים, עזור לבנות מקוואות”, הגיע מטשקנט לאלמא-אטא. הוא ירד למרתף בביתו של ר’ יוסף שהיה בגודל דירת שלושה חדרים – והורה היכן לחפור. בתו של ר’ בערל דאגה להביא לבית משפחת נימוטין משאית שפרקה 3 טון של מלט. כשמסרה לר’ יוסף את החשבון, הסכום עמד על בדיוק 50 רובל!… הסכום המדויק של “דמי השותפות” מה’ציון’ של הרב.
החסיד ר’ אלעזר (לוזיק) גורליק הביא מטשקנט את ההנחיות ההלכתיות, ובשעה טובה המקווה הושלם, לא לפני שאושר הלכתית על ידי הרב זלמן בובער מטשקנט.
ר’ יוסף היה משכים קום, מסיק ומחמם את המים בעצמו עבור חסידים שהיו מגיעים מכל רחבי ברית המועצות לטבול במקווה הסודי, לפני שהיו יוצאים להשתטח על הציון הקדוש.
יציאה ניסית
יציאתה של משפחת נימוטין מברית המועצות, הייתה סיפור פלאי בפני עצמו.
במשך שנים, החל משנת תשל”ב, 1972, הם היו מסורבי עליה. הבן, ד”ר נימוטין, שכבר היה מהנדס מכונות צעיר ומוכשר, ואף סיים את תואר הדוקטורט שלו בלנינגרד, נאלץ לעשות צעד דרסטי: “שנה לפני שהגשנו את הבקשה, התפטרתי מכל תפקידיי, ויתרתי על הסיווג הביטחוני והפכתי ל’כלום’ מבחינה מקצועית. ידעתי שלא ירשו את יציאתי כל עוד אני בתפקיד זה מחמת סיווגי הבטחוני. עבדתי אפוא במקום נידח ובלתי נחשב, ומשם הגשתי את הבקשה.
“כיוון שלא החזקתי בסודות צבאיים ישירים, הממשל החליט שלא שווה לו להציק לי יותר מדי, ובשנת תשל”ח, 1978 קיבלנו אישור היציאה. הגענו לווינה, שם הודענו לאנשי הסוכנות שאנו מבקשים להמשיך לארצות הברית. נשלחנו לרומא, ובחורף תשל”ח, 1978 נחתנו סוף סוף בניו יורק. הוריי הגיעו שנה אחת אחרינו, בשנת תשל”ט (1979)”.
המשא הכבד של השם הקדוש
הקשר בין הרבנית חנה לר’ יוסף וצילה נימוטין, היה הדוק ומשפחתי מאוד.
כאשר נולד לב (לוי יצחק) בשנת תש”ו, פנתה הרבנית חנה ע”ה לאמו וביקשה ממנה בקשה אישית נפשית: להעניק לרך הנולד את שמו של בעלה המנוח – לוי יצחק. הרבנית חששה, מספר לב, שלא יהיה מי שישא את שם בעלה. מאז הסתלקותו ב-1944 ועד לאותו רגע, לא נולד באלמא-אטא אף ילד יהודי שנקרא על שמו.
הגב’ ציליה (צביה) מתארת זאת בזיכרונותיה, כשבעלה ר’ יוסף מוסיף בכתב ידו: “עבר זמן, נולד לנו בן, ולברית המילה הזמנו את הרבנית חנה. כשהיא נכנסה הביתה, אור האיר בכל הפינות… דמעות נצצו בעיניה של הרבנית כאשר קראנו לילד בשם – לוי-יצחק”.
“כך קיבלתי את השם הגדול הזה”, מספר לב בענווה. “רק כשבאנו לאמריקה קלטתי את העוצמה הרוחנית של השם שאני נושא. כשעבדתי במעבדה הלאומית בברוקהייבן והלכתי עם כיפה, הרגשתי שהשם שלי מחייב אותי להיות מצטיין בכל דבר, לא לטעות – לא רק ביהדות, אלא גם במדע. פחדתי שאם אכשל, אני עלול לפגוע בכבוד התורה של הרבי ואביו… לשאת את השם הזה, זה אתגר שאי אפשר למדוד אותו במילים”…
“עצם חסידית הוא יוסף”
הקשר של משפחת נימוטין עם הרבי נמשך גם לאחר שהגיעו לגור בשכונת קראון הייטס בברוקלין, אליה הגיעו, כאמור, בשנת תשל”ט (1979).
בהתוועדות שהתקיימה ב-כ’ מנחם אב תשד”מ, במלאת 40 שנה להסתלקותו של רבי לוי יצחק, הכריז הרבי כי הוא מחלק ‘משקה’ מבקבוק שנשלח אליו מהתוועדות חסידים מחתרתית מאחורי מסך הברזל. הרבי הוסיף וקרא למי ששימשו את אביו לעלות אליו ולומר עמו ‘לחיים’: “אלו שזכו לשמש את אבי מורי, לא ינהגו באופן של ‘ענווה’ ו’הצנע לכת’, אלא ייגשו עתה לקבל ‘משקה'”, אמר הרבי.
ר’ יוסף ניגש לרבי וקיבל כוס ‘לחיים’ מידיו הקדושות של הרבי.
ר’ יוסף הוסיף וסיפר, כי יום שישי אחד, בשעת צהריים, “התקשר אליי הביתה ר’ בנימין קליין, מזכירו של הרבי. ‘המזכיר הראשי, הרב חודקוב, רוצה לדבר איתך’, אמר לי. הרב חודקוב עלה על הקו, ואמר: ‘נמסר לרבי כי באלמא אטא שברו את הלוח שעליו כתוב מי טמון במקום’… הרב חודקוב שאל אותי מה אני חושב לעשות בנידון?
“השבתי שאצור קשר עם ההורים של כלתי שגרים באלמא אטא, הם משגיחים על המצבה…
“לאחר בדיקה הם השיבו כי המצבה בסדר גמור, כל הכיתוב באותיות זהב נותרו שלמות. מיד התקשרתי לרב קליין, שהודה לי, והבטיח להתקשר מיד לרב חודקוב. ‘יש להניח שהרב חודקוב יתקשר מיד לרבי לעדכן אותו על כך’, אמר לי”.
ר’ יוסף היה גאה בברכה שקיבל בעל פה מרבי לוי יצחק עצמו באלמא-אטא, שבירך אותו באריכות ימים ואמר עליו ביידיש בפני החסידים: “און אַ חסידישע ביינדל איז יוסף” (יוסף הוא ‘עצם’ חסידית). “האפיון הזה”, נזכר בנו ד”ר לב, “היה עבור אבא יקר יותר מכל תואר אחר. זה אכן מי שהוא היה – עצם מעצמותה של החסידות”.
* * *
הרבי נשיא דורנו, ככל שהודה בירך וסייע למשפחה על עזרתה לאביו ואמו סירב לחוש שכבר פרע את חובו הגדול למשפחה על עזרתה לאביו ולאמו, ושמר על צינור ההשפעה פתוח לנצח. הוא העניק לר’ יוסף נימוטין את המחווה האישית האחרונה ביום י”ד באלול תנש”א (1991), כאשר השיב את נשמתו לבוראה. הרבי יצא בכבודו ובעצמו ללוות כברת דרך ארוכה – יותר מן הרגיל – את ארונו של ה”עצם החסידית” ברחובות קראון הייטס, את האיש שנתן את חצי התרנגולת לאמו הרבנית, ואת המקווה החשאי שבנה בארץ גזירה.
כשבנו, מדען הגרעין, ד”ר לב נימוטין יושב היום בלונג איילנד ומתרגם את 900 דפי כתב היד של אביו, הוא סוגר מעגל אישי מרגש. השורשים של אלמא-אטא חיים, נושמים ומאירים את קזחסטן של ימינו, בזכות אימפריה של שליחות שנבנתה על גבי מסירות הנפש האינסופית של רבי לוי יצחק.
