על הפרק

אנחנו המדינה היחידה בתבל שאויביה מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. קיומנו הוא נס מתמשך, שעוצמתו גוברת עם חלוף השנים, והוא גם מחייב אותנו להכרת-תודה הולמת

אנשים נולדים, חיים בעולם-הזה שבעים-שמונים שנה, ומתים. אחריהם ממשיך דור חדש באותו מסלול של לידה-חיים-מוות. והשאלה היא: בשביל מה? מהי המטרה של כל העניין הזה?

בימי קדם האמינו בני-אדם באלילים, וכיום הם מוכנים להאמין ב’חוצנים’ וב’ציוויליזציה עליונה’, אבל ילד קטן אחד העניק לאנושות את התשובה הנכונה

היו זמנים שאדם חי את כל חייו בכפר קטן,ומעגל האנשים שהכיר הסתיים באיכרי הכפר. היום, לעומת זאת, שיחה עם ידיד מעבר לים כמוה כשיחה עם השכן מהדלת הסמוכה. האם זה טוב או לא טוב?

התשובה, בעיקרה, היא התעוררות של האדם בשאיפה להשיג את האמת, לתקן את עצמו, להיות שלם יותר. אין מי שפטור מהחובה הזאת.

בתורה נקבעו כללים לקיום כל מצווה; הייתם ב’דרך רחוקה’ , מה מקום יש לטעון את טענת “למה ניגרע”?

מי מכיר כיום את הוויכוח האמיתי שהתחולל לפני למעלה משמונים שנה בשאלת הציונות?

גם בחיים הרוחניים יש צורך ב’ממ”ד’ או מקלט, מקום רוחני שאליו אפשר להימלט ולהרגיש מוגנים…

תקנת הבעש”ט לסעוד ’סעודת משיח’ בחג האחרון של פסח מסייעת לנו לקבל את הארת המשיח גם באמצעות הגוף הפיזי שלנו