על הפרק

שבעה עשר בתמוז מוכר יותר כיום תחילת החורבן, היום שבו נבקעו חומות ירושלים בימי בית המקדש השני. ואולם ביום זה אירעו לישראל חמש פורעניות קשות

“חסידים! מה שאתם מכניסים אל הפה אתם בודקים היטב; האם אתם בודקים כך גם את מה שאתם מוציאים מהפה?!”

אין עוד מדינה בעולם שאויביה מדברים בגלוי על השמדתה. אסור לנו לעצום עין לרגע קט, ותמיד אנו זקוקים לשמירה ולהגנה של הרועה, הקב”ה, שומר ישראל

בימים האלה, ימי ‘בין-המצרים’, אנו אבלים על חורבנו של בית-המקדש, אך למעשה, הכמיהה לבניינו מלווה אותנו בכל יום ויום. מדוע בית-המקדש חסר לנו כל-כך?

סיפור העקֵדה מעמיד לפנינו שאלה יסודית – האם יש משהו שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב את חיינו וחיי יקירינו?

אין לדעת אם יזדקק המשיח לנו ולתכניותנו לצורך בניין המקדש, אבל אין ספק שעלינו להכין את הקרקע הרוחנית

גם כשיש קשיים אמיתיים ואתגרים ממשיים השאלה היא כמה אמונה יש לך כדי לעמוד מולם. עלינו ללכת בדרכם של יהושע וכלב

אחרי השואה נשאלו השאלות: למה הם הלכו ’כצאן לטבח’? מדוע לא ברחו? איך לא הבינו את הגורל הצפוי להם? גם כיום נשאלות שאלות קשות, קשות מאוד…

רבים מנסים למצוא תשובות לשאלת השואה. איך אפשר שישה מיליון יהודים, מובלים למשרפות כצאן לטבח? איך אפשר להבין את גורלם של מיליון ילדים שנרצחו באכזריות במיתות משונות ונוראות?