על הפרק

אנחנו המדינה היחידה בתבל שאויביה מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. קיומנו הוא נס מתמשך, שעוצמתו גוברת עם חלוף השנים, והוא גם מחייב אותנו להכרת-תודה הולמת

אנשים נולדים, חיים בעולם-הזה שבעים-שמונים שנה, ומתים. אחריהם ממשיך דור חדש באותו מסלול של לידה-חיים-מוות. והשאלה היא: בשביל מה? מהי המטרה של כל העניין הזה?

כולנו נהנים מאוצרותיה של החסידות, ולמעשה היהדות כולה אימצה את דרכו של הבעש”ט. אבל בימים ההם נתפסה דרכו כחידוש מהפכני, שאף נתקבל בתחילה בחשדנות

כשעם-ישראל חנה למרגלות הר-סיני, לקראת קבלת התורה, הייתה זו הפעם היחידה שהעם כולו התלכד. “כאיש אחד בלב אחד”. זו איננה עובדה היסטורית בלבד, אלא יש בה מסר עמוק.

אין היום יהודי שלא טעם, בדרך כלשהי, מאורו של הבעש”ט. מי בלימוד תורתו, מי בסיפורי נפלאותיו, מי בהליכה בדרכיו ומי באימוץ השמחה וההתלהבות שהביא.

אין דבר המשמח את הנפש כמו ההרגשה, שבכספנו נעשים מעשים טובים: ילדים לומדים תורה, באה הקלה לסבלם של חולים, מוארות עיניה של משפחה במצוקה. לכן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, ולהקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה.

השבוע ניכנס לחודש שבט המסמל בשמו את ראשי התיבות ש’נתבשר ב’שורות ט’ובות. אמן. על חודש שבט משמעותו ומאורועותיו…

גורמים איסלמיים קיצוניים הן הם כיום התגלמות הרוע.. כתישתם ועקירתם מן השורש הם החובה המוסרית הנאצלת ביותר.

האסור והמותר, ההתנהגות והסגנון. על בית מקדש מעט – בית כנסת.

ישנם כאלה, ובפרט אלו הרחוקים מרחק רב מחיי היהדות, רואים ביהודים שומרי המצוות כנציגי הדור הישן. וכאשר הם נתקלים באדם צעיר הרכון על אחד מספרי התורה