הרבי כותב

הדבר היחיד ששימר את העם שלנו, הן ככלל והן כפרטים, היא הדבקות העקשנית במסורת של אבותינו הקדמונים. אף-על-פי שדבר זה היה כרוך לפעמים בקשיים, הגישה היתה תמיד גישה של “נעשה ונשמע” • הרבי כותב

ברוב המקרים, פשרות מערערות את היסודות המבניים של קיומו של האדם, למרות שהאדם שעושה את הפשרות עשוי שלא ללכת מעבר לפשרה בהחלטה הנחושה הראשונה. בפועל, ויתור אחד מוביל לויתור אחר • הרבי כותב

כשחייל בשירות צבאי מקבל פקודה, הוא חייב לבצע אותה באופן מיידי . רק לאחר שביצע אותה, הוא רשאי לקחת את הזמן כדי לחקור את החשיבות הפקודה ♦ הרבי כותב

הפקות על אישים מהתנ”ך, מרשימים ככל שיהיו מנקודת המבט האמנותית, לא הצליחו בהיבט המהותי של הצגת דמות אמיתית • הרבי כותב

אם הם מאמינים שה’ ציווה על היהודים לשמור את השבת, בוודאי הם חייבים להכיר בכך שה’ גם סיפק את היכולת לבצע את זה. אפילו בן אדם רגיל לא היה נותן למישהו משימה שהוא יודע שהיא לא מעשית ובלתי אפשרית לביצוע • הרבי כותב

נניח שאחד המצילים באנטבה היה מדליק גפרור, מבלי להתחשב בפקודה החמורה לשמור על חשיכה ושקט, בתירוץ שזה עניין פרטי שלו… • לפעולה שנראית לכאורה קלת-ערך היו השלכות אדירות, לא רק עבור עצמו וכל הסובבים אותו, אלא גם עבור הניצולים. והיתה לזה השפעה באו”ם, בוושינגטון ובכל רחבי העולם • הרבי כותב

אנחנו יכולים רק לקוות ולהתפלל, ואכן, הננו בטוחים שמכיוון ש”התורה ניתנה לעשות שלום בעולם”, המאמצים הבלתי נלאים שלנו להפיץ שלום והרמוניה על ידי התורה, תורת חיים ותורת אמת, בסופו של דבר יניבו פירות במידה המלאה ביותר – “ודבר ה’ יקום לעד” • הרבי כותב

כשמרחיבים את הצער מעבר לצורך הנשמה למעלה מרגישה עצב על כך. שביעות רצון אמיתית יהיה לה כשהילדים שנשארו מאחור הולכים בדרך התורה והמצוות מתוך שמחה

לא נדרש דמיון רב כדי להכיר בכך שבתור דוגמה, אילו כל “בני נח”, דהיינו אומות העולם, כל אחת בנפרד וכולן ביחד, היו שומרות על המצוות האלוקיות האלה ונאמנות להן, לא היתה שום אפשרית כלשהי, על-פי הסדר הטבעי של הדברים, שיתרחש דבר כמו שואה

לאור העובדה שהעם היהודי מהווה יישות אחת, גוף אחד, וכל יהודי הוא חבר בה, אף יהודי אינו יכול לטעון שהפעולות שלו ודרך החיים שלו הם משהו פרטי וזה לא העסק של אף אחד, משום שהם כן משפיעים על כל הגוף של העם היהודי, ויש להם קשר ישיר לביטחון של ארץ ישראל ולעם היהודי אשר חי שם • הרבי כותב

בהשקפה ראשונה זה נראה מיותר להזכיר גם את הימים, לאחר שהם כבר כלולים ב”שנים” ♦ כל יום יהיה ארוך וטוב מבחינת התוכן שלו ♦ הרבי כותב

כאשר העניות בעירך היא שאלה של פיקוח-נפש, בעוד שהאחרים זקוקים למעט חמאה בשביל הלחם שלהם – שאלת הבחירה ביניהם אפילו לא מתעוררת