“האחזקה של יהדות קזחסטן, היא השקעה בטוחה ונבונה”
כותבת השורות שפעלה בעיר אוסט-קמנוגורסק כשליחה במשך מספר שנים, בשיחה רוויית נוסטלגיה עם הנגיד ואיש העסקים מר שלמה -סילבן גֶלֶר. בשיחה נדירה הוא מעניק חשיפה על שורשי מסירות הנפש של אביו וסבו, על המרכז היהודי המפואר שהקים באוסט-קמנוגורסק על שם אביו ע”ה, ועל הקשר המיוחד שלו עם הפעילות של חב”ד בקזחסטן.
ברכה טורנהיים
ארבע עשרה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה ישבנו יחד באוסט-קמנוגורסק – עיר תעשייתית קפואה בערבות קזחסטן, מקום בו החורף מצליף במינוס ארבעים מעלות. על צג הסלולרי שלי מופיע מר שלמה אלימלך גֶלֶר או בכינויו סילבן. הרבה שנים חלפו מאז, אך המרץ בעיניו והאש הפנימית המניעה אותו, נותרו כשהיו. בדיוק כפי שאני זוכרת אותו.
עבור העולם העסקי, גלר הוא איל הון, יו”ר דירקטוריון של אימפריית טיטניום חובקת עולם ודמות מפתח בכלכלת קזחסטן. אך בדברי ימי התחייה היהודית שלאחר מסך הברזל, הרי הוא מעמודי התווך האיתנים וההיסטוריים של יהדות קזחסטן. הוא לא הסתפק בחילוץ אוצרות טבע ממעבה האדמה הקזחית, אלא בחר להשקיע את הונו ומרצו כדי לחשוף יהלומים יקרים מכל – נשמותיהם האבודות של יהודים רבים, ובכך ולהפוך את ערבות קזחסטן למגדלור של חיים יהודיים.
במקביל לעסקיו המסועפים, הוא מנהל עסק רוחני בעיר אוסט קמנוגורסק – מרכז יהודי מפואר, “אהל אליעזר – חב”ד ליובאוויטש”; הוא גם תומך קבוע בפעילות היהודית בכל רחבי קזחסטן.
“קזחסטן”, הוא אומר, “היא זירה של מאבק יומיומי על כל נשמה יהודית; מקום שבו זורעים זרעים בדמעות, ולעיתים זוכים לראות את הפירות צומחים במקומות בלתי צפויים”.
בשיחה אישית, מרגשת וחשופה שערכנו לאחרונה, חזרנו אל מקורות חייו – אל ימי מלחמת העולם השנייה ביערות צרפת, אל מפגשים פלאיים עם גדולי החסידות, ואל רגעים מרגשים ששינו גורל של דורות, לא פחות!
להביא עוד יהודים אל השולחן
כדי להבין מה מניע את שלמה גלר, איש עסקים בינלאומי, להשקיע את הונו ומרצו בהקמת מרכז יהודי מפואר בעיר נידחת בקזחסטן, יש לחזור שנים רבות לאחור. סיפורו של גלר שזור בהשגחה פרטית מופלאה שהחלה עוד לפני שנולד, בצרפת של ימי מלחמת העולם השניה.
“אבא שלי, אליעזר גלר, נולד בצרפת בשנת 1920”, הוא מספר. “המשפחה הייתה דתית מאוד, שומרת על קלה כבחמורה. הלב היה פתוח לכל דבר שבקדושה”.
בשנת תרצ”ה (1935), כשהעננים השחורים החלו להתקדר בשמי אירופה, סבא שלו מנחם צבי ז”ל, עשה מעשה. הוא שלח תרומה הגונה לחצר האדמו”ר מבעלזא בפולין. חודשים ספורים לאחר מכן, הגיע מכתב תשובה, משחזר שלמה. “היה כתוב שם בשם הרבי: ‘תודה רבה על תרומתך. הרבי ביקש למסור לך כי לילדיך ולמשפחתך לא יארע דבר. שום רע לא יפגע בכם'”.
הבטחה זו עמדה למבחן קשוח כאשר המרצחים ימ”ש כבשו את צרפת. המשפחה פונתה משטרסבורג ונמלטה לחבל אובֶרן (Auvergne) שבמרכז המדינה. “הם חיו בעיירה קטנה, בלב האזור שנשלט על ידי הגרמנים”, מספר שלמה. “למרות הסכנה, סבא שלי הלך ברחובות עם זקן יהודי בולט לתפארת. הנאצים היו שם מעבר לפינה, אך באופן פלאי שאי אפשר להסביר אותו – הם מעולם לא עצרו אותו. ההבטחה של הרבי מבעלזא גוננה עליהם”.
אך הצעירים לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים. אביו של סילבן ודודו הבינו שהם חייבים לברוח כדי שלא יילקחו למחנות העבודה. הם נטשו את הבית והצטרפו למחתרת הפרטיזנים היהודית ביערות.
שנים רבות לאחר המלחמה, נתקל סילבן בספר זיכרונות שכתב אחד הפרטיזנים שלחמו באותו אזור. בין דפי הספר הופיעה עדות מצמררת: “בוקר אחד התעוררנו במעבה היער, וראינו שני אחים צעירים שהצטרפו אלינו בלילה. היינו המומים למראה עינינו: מדי בוקר, הם קשרו קופסאות שחורות קטנות על ראשם ועל זרועותיהם… הבנו שזהו טקס דתי של היהודים”.
“זה היה אבא שלי ואחיו”, אומר סילבן בעיניים נוצצות. “בתוך הסכנה הכי גדולה, כשהם נרדפים על נפשם ביערות, הם לא ויתרו על הנחת תפילין בכל יום. הם חיו בתנאים תת-אנושיים, השתתפו בפעולות מסוכנות נגד הצבא הגרמני, אך שום פגע לא אירע להם. הם מעולם לא נתפסו, ומעולם לא נפצעו”.
לא רק אבי, אלא גם סבי מסר את נפשו בזמן המלחמה האיומה על שמירת מצוות ככל שהיה אפשר. סבא לא ויתר על ליל הסדר. הם ישבו סביב השולחן עם ההגדה, ובאמצע עריכת הסדר באותה עיירה מרוחקת באובֶרן, נשמעו פתאום דפיקות על הדלת. סבא פתח, ובפתח עמדו יהודים פליטים שלא הכיר מעולם.
‘האם כאן עושים ‘סדר’?’ שאלו בלחש.
יהודי אחד הגיע.
ואחריו עוד אחד.
ואחריו משפחה נוספת.
איש מהם לא הוזמן ואיש מהם לא הכיר את בעלי הבית. איכשהו עברה השמועה שיש במקום ‘סדר’ יהודי… הבית התמלא באנשים שחיפשו קשר ליהדות ברגע האפל ביותר בהיסטוריה.
“הסיפור המשפחתי הזה נחרט בי עמוקות”, מסביר סילבן. “חשבתי לעצמי: אם סבא ואבא יכלו לאסוף יהודים תחת סכנת מוות כדי לחגוג את חירות עם ישראל, חובתי לעשות זאת גם בימי שלום. אני חייב לחפש את היהודים שאינם יודעים דבר על עברם, ולהביא אותם אל השולחן”…
אידישע מאמע
גם דמותה מעוררת ההשראה של אמו מרים ע”ה, שנפטרה לפני כשמונה שנים, מלווה אותו כל חייו. סיפור חייה שזור בהשגחה פרטית מתוך התופת.
כשהייתה ילדה בת 12 בצרפת, הגרמנים לקחו את אביה בעוד שאר בני המשפחה ניצלו בדרך נס: באותו יום הם הלכו לבקר חברים, וכשרצו לשוב לביתם, גילו שכבר ירדה החשיכה והוטל עוצר שמנע מהם לצאת אל הרחוב. העיכוב הזה מנע מהם להיות בבית שעה שהאב נלקח, וכך חייהם ניצלו.
לאחר המלחמה, כשהיא בת 19, נישאה לאליעזר גלר, אביו של שלמה, והם קבעו את מושבם בשטרסבורג.
“אמא הייתה עמוד השדרה של המשפחה”, מתאר אותה בנה בגעגוע. על אף האובדן הנורא שחוותה בילדותה, היא בחרה בחיים, עמדה כסלע איתן לימין בעלה גם בעסקיו, וזכתה להערכה רבה בעיר כולה. “בזכותה היה לנו בית אמיתי וחם”.
סגירת מעגל מרגשת
לפני שהשגחה פרטית הובילה את שלמה לקזחסטן, היא עברה דרך תחנות מפתיעות באירופה.
כשהיה ילד בן 12, טרם בר המצווה שלו, נשלח על ידי הוריו למחנה קיץ חב”די באיטליה. המפגש הראשוני הזה עם עולם החסידות, הותיר בו חותם עז.
שנים רבות לאחר מכן, כאיש עסקים מבוסס בבריסל, פגש ר’ שלמה את ר’ משה גרליק. בין השניים התפתחה ידידות עמוקה ובעקבותיה שלמה הפך לעמוד התווך של מרכז רבני אירופה בבריסל. הוא סייע בהקמת המרכז המפואר ליד מוסדות האיחוד האירופי. בית הכנסת שנבנה שם, הוקדש לזכרו של אביו, אליעזר גלר ע”ה.
באחת השבתות הגיעו לבקר בבריסל הוריו של השליח –הרב גרשון מנדל גרליק ע”ה ולהבלח”ט רעייתו בתיה תחי’. במהלך סעודת השבת, החלו להעלות זיכרונות מימי קדם. שלמה סיפר כבדרך אגב שבילדותו היה במחנה קיץ של חב”ד באיטליה. הרב גרשון מנדל הביט בו במבט ארוך, ובמוחו החל לחשב את השנים לאחור. פתאום, לנגד עיניהם המשתאות של הנוכחים, פרץ בבכי חסר מעצורים.
“הוא בכה דקות ארוכות”, מספר סילבן ודמעות נקוות בעיניו. “כשהצליח סוף סוף לדבר, הוא אמר לי: ‘שלמה, עכשיו אני מבין הכל; אני מבין את ההשגחה הפרטית המופלאה שקשרה אותך עם הבן שלי כאן בבריסל’. כאן החל לספר, כי באותה שנה שבה הגעתי למחנה, הוא ואשתו ניהלו אישית את הקעמפ. באותו קיץ הייתה להם חתונה משפחתית גדולה בארצות הברית והמשפחה רצתה כמובן שהם יגיעו להשתתף בשמחה. הרבנית גרליק מתוך מחויבות עצומה לאחריות שלה כשליחה של הרבי, לא רצתה לוותר על הזכות, אז בעלה הציע לה לכתוב לרבי. ותשובת הרבי היתה: “זכות פעולותיה בחינוך על טהרת הקודש בכלל ובגן ישראל במילאן עתה בפרט (ומבלי הבט על שמפני זה אין ביכולתה להיות נוכחת בחתונת אחותה תחי’.) תעמוד לה ולבני ביתה שיחי’ בכל המצטרך בגשמיות ורוחניות'”.
כמובן שאחרי תשובה כל כך ברורה מהרבי, ההחלטה נפלה: נשארים!
הרב גרליק פנה לגלר בדמעות: “כשאני רואה שאתה היית אחד הילדים שם, ואתה זה שזכית לימים לעמוד לימין בני בבריסל ולבנות עבורו בית כנסת – אני מבין שהרבי צפה עשרות שנים קדימה. הוא השאיר אותנו שם בשבילך”…
הקשר הזה הופך למרגש כפליים, כאשר נזכרים בהיסטוריה של הרב גרשון מענדל גרליק, שכילד קטן שהה יחד עם משפחתו בקזחסטן, והיה מאותם בודדים שזכו לראות ולסייע לגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון בימי גלותו הקשים באלמא-אטא. החוט הנסתר של חב”ד קזחסטן נשזר כבר אז, והוא עתיד היה למשוך את ר’ שלמה גלר אל מעמקי המדינה האסייתית…
פגישה ראשונה עם יהודי קזחסטן
כדי להבין את אופייה הייחודי של הקהילה היהודית שקיימת כיום בעיר אוסט-קמנוגורסק שבקזחסטן, צריך להכיר את ההיסטוריה העשירה של העיר.
אדמת קזחסטן משופעת באוצרות טבע, מחצבים ומתכות יקרות. בימי ברית המועצות, אוסט-קמנוגורסק הוגדרה כ”עיר סודית” וסגורה. היא הייתה מוקד תעשייתי וביטחוני קריטי שהגישה אליו הייתה מוגבלת ואסורה לזרים. המשטר הסובייטי שלח למקום את מיטב המוחות מכל רחבי האימפריה. זו הסיבה שיהודים רבים כל כך בקהילה המקומית אינם ‘סתם’ אנשים; מדובר באינטלקטואלים, פיזיקאים, כימאים ומהנדסים מבריקים, שהובאו לשם כדי לעבוד במפעלי הענק המסווגים לכריית ועיבוד טיטניום, אורניום, זהב ומתכות נדירות אחרות.
לתוך העולם התעשייתי הזה נכנס ר’ שלמה גלר. עסקיו הובילו אותו אל אחד התפקידים הבכירים בתעשייה: עמידה בראש הדירקטוריון של מפעל הטיטניום והמגנזיום המקומי (UKTMK) – מעצמה החולשת על נתח אדיר מהשוק העולמי ומספקת טיטניום לענקיות תעופה כמו ‘בואינג’ ו’איירבוס’.
החיבור של סילבן לעיר לא נותר רק בפן הכלכלי. כשהוא פגש את המדענים והמהנדסים היהודים, אנשים שמוחותיהם הפיקו פלאים בתעשייה אך נשמותיהם נותרו מיותמות מכל ידע על עברם היהודי, החליט להפוך את המתכת הקרה לאש יהודית חמה.
היה זה סביב שנת תש”ן, 1990. באותם ימים, פנה אל ר’ שלמה רבה של חב”ד בבריסל דאז, הרב חייקין ע”ה, וסיפר לו על בחור צעיר ונמרץ שפועל במוסקבה – לימים הוא יוכר כרבה הראשי של רוסיה, הרב ר’ בערל לאזאר. הרב חייקין ביקש מר’ שלמה להעביר למוסקבה פריט יוצא דופן וקריטי באותם ימים של סוף מסך הברזל: כרטיסי מיקרופילם שעליהם צולם סידור תפילה שלם. את הכרטיסים הללו ניתן היה לשאת בקלות בתוך הכיס, ולהשתמש בהם כגלופות כדי להדפיס סידורים ברוסיה.
גלר, לא רק שהסכים להעביר את כרטיסי המיקרופילם היקרים, אלא גם תרם סכום נכבד. “ביקשתי לממן הדפסה של אלפיים סידורים לעילוי נשמת הסבא והסבתא שלי,” הוא מספר.
באחת מנסיעות העסקים שלו למוסקבה, בתקופה בה יהדות רוסיה החלה לצאת מהמחתרת, הוא נפגש עם הרב לאזאר הצעיר והעביר לו את החומרים. הרב לאזאר מצידו העניק לו כעשרים סידורים חדשים שזה עתה יצאו לאור בעברית וברוסית בזכות אותן גלופות זעירות.
את הסידורים הללו ארז גלר במזוודתו והמשיך איתם ליעדו העסקי – לאוסט-קמנוגורסק שבקזחסטן. “במפעל שבו עבדתי עבדו גם כמה יהודים,” הוא נזכר. “הלכתי לבקר אותם בבתיהם וחילקתי להם את הסידורים החדשים. זו הייתה הפעם הראשונה שיצרתי קשר אישי עם יהודי קזחסטן. ככל שהתקרבתי כך גיליתי מציאות כואבת: הם היו יהודים לחלוטין, אך כולם חיו בנישואי תערובת. ובכל זאת, מתחת למעטה ההתבוללות, הלב היהודי עוד פעם. בבית אחד מהם פגשתי את אמו הקשישה ששוחחה עמי ביידיש.”
סידורי המיקרופילם הללו היו הניצוץ הראשון לתמיכה הרוחנית שלו ליהודי קזחסטן. הם הבהירו לסילבן שהמסע שלו לקזחסטן הוא הרבה מעבר לעסקי טיטניום. משם הדרך להקמת בית קבוע עבור הקהילה הייתה רק שאלה של זמן.
אבן מירושלים במזרח קזחסטן
באותם ימים שלאחר נפילת מסך הברזל, הנסיעה לקזחסטן הייתה סיוט מנטלי ופיזי”, הוא נזכר. “כדי להגיע למפעל באוסט-קמנוגורסק, נאלצתי להמתין חודשים לוויזות, לטוס למוסקבה ומשם בטיסות פנימיות רעועות. הכל היה קר וקשוח”.
באחת הטיסות, בשנת תשנ”ד, 1994, פגש גלר לראשונה את השליח הראשי לקזחסטן הרב ישעיה אלעזר הכהן. “הרב כהן ראה אותי במטוס ושאל ישר: ‘אתה יהודי?’ עניתי בחיוב”, מספר גלר. “דיברנו מעט, אבל המטוס היה מלא באנשים שרצו לגשת אליו”.
המפגש השני התרחש בשדה התעופה באלמטי, לאחר פטירת אביו של גלר.
“ניגשתי לרב ישעיה ואמרתי לו: ‘אבי נפטר, ואני מרגיש שאני חייב לעשות משהו גדול לזכרו דווקא כאן בקזחסטן, המקום שבו אני מתפרנס ועובד'”. המחשבה הראשונית הייתה להקים מרכז יהודי באלמא אטא, אך השותף המקומי של סילבן, בגדט שייחמטוב, העיר את תשומת ליבו: “למה באלמא אטא? תבנה את זה באוסט-קמנוגורסק, במקום שבו הלב העסקי שלך נמצא; איפה שאין לאף יהודי שום מקום ללכת אליו”.
פעילותם הענפה של סילבן גלר ושותפו בגדט שיחמטוב במפעל הטיטניום, מוערכת מאוד בקזחסטן. ההערכה העצומה לה זכו תורגמה לשורת אותות הוקרה ממלכתיים שקיבלו מהדרג הגבוה ביותר.
בשנת תשע”ג, 2013, בטקס ממלכתי רב-רושם שהתקיים בארמון הנשיאות באסטנה, העניק נשיא קזחסטן לשלמה גלר, כיושב ראש הדירקטוריון של תאגיד הטיטניום, את פרס ה”פאריז” (Paryz) לאחריות חברתית-תאגידית.
כדרכו, כששלמה גלר לוקח על עצמו פרוייקט, הוא מעורב בכל הפרטים הקטנים וחושב בגדול. כך היה גם כאשר החל לתכנן את בניית המרכז היהודי העתידי. הוא הבין לעומק את צרכי השליחות והשלוחים בעיר. “עוד לפני שהתחלנו לבנות את המרכז הגדול, היה חשוב לי לבנות בית מרווח וראוי לשלוחים על מנת שלא יהיו להם דאגות גשמיות, וכדי שיוכלו להקדיש את כל זמנם ומרצם נטו לקהילה”.
הוא בנה בית גדול ורחב ידיים שיספיק גם לעשרה ילדים ובו נערכה בהתחלה הפעילות הקהילתית, התפילות והסעודות לקהילה המתהווה.
את טקס חנוכת הבית לבית השליח ערכו בפאר והדר בשילוב הכנסת ספר תורה והנחת אבן הפינה למרכז היהודי המפואר שעתיד להיקרא על שמו של אביו.
היה זה אירוע שהעיר אוסט-קמנוגורסק היהודית לא תשכח. בטקס המרשים השתתפו הרב הראשי לישראל דאז הרב יונה מצגר, רבה של קזחסטן הרב ישעיה אלעזר הכהן, השגריר הישראלי מר רן ישי, ומר אלכסנדר משקביץ ע”ה, נשיא הקונגרס היורו-אסייתי.
מחזה בלתי נתפס היה כאשר מאות יהודים נרגשים יצאו ללוות את ספר התורה החדש ברחובות העיר בריקודים ובמחיאות כפיים. עשרות אנשי ביטחון קזחיים, על מדיהם המגוהצים, אבטחו את היהודים החוגגים שרקדו סביב ספר התורה, מתחברים בתמימות טהורה לאביהם שבשמיים לאחר עשרות שנות קומוניזם כפרני.
רגע השיא של הטקס היה ביציקת אבן מיוחדת אל תוך יסודות הבניין – אבן שהובאה במיוחד מהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו.
הקומפלקס הענק שנקרא “אוהל אליעזר – חב”ד ליובאוויטש”, תוכנן כך שיכלול בית כנסת מפואר (שעל בנייתו פיקח גלר אישית,) מקווה טהרה מהודר, חדרי שיעורים והרצאות, ספרייה, אולם אירועים רחב לצד מטבח ענק עבור מפעלי החסד של בית חב”ד.
שלוש שנים התמודדו שלמה גלר והצוות שלו בכל הבירוקרטיה המקומית, בקשיים לוגיסטיים ובקבלני בנייה, עד שהבניין המפואר עמד על תילו.
בהגיע יום חנוכת הבית ההיסטורי, חוותה העיר התעוררות רוחנית חסרת תקדים. מר גלר שכר מטוס צ’רטר מיוחד מבריסל בו הטיס רבנים ושלוחים מכל רחבי אירופה, ביניהם הרב דוד משה ליברמן מאנטוורפן, רבה של בריסל הרב אברהם גיגי, הרב רנה גוטמן משטרסבורג ועוד. במקביל, נחתה טיסת צ’רטר נוספת מאלמטי, ובה שלוחי חב”ד יחד עם רב קהילת חב”ד בביתר עילית הרב אשר לעמיל הכהן, ומקהלת הילדים “אהלי מנחם” שהגיעה במיוחד מישראל.
האירוע נפתח בגזירת סרט על ידי ראש המחוז של אוסט קמנוגורסק ברדיבק ספרבייו, השותף מר שיחמטוב, הרב ישעיה הכהן ומר שלמה גלר. נשיא קזחסטן התקשר ישירות לברך אותו ולהודות לו על התרומה הגדולה לעיר. גם מושל המחוז השתתף ולצידו שורה של אנשי עסקים ונכבדים מהמחוז ומכל רחבי קזחסטן. אוטובוס מיוחד הגיע מהעיר סמי פלטינסק, גדוש ביהודים נרגשים שנסעו שלוש שעות לאירוע התחיה המרגש.
הצלה של דורות
תקרת בית הכנסת עוצבה ככיפה כחולה עם תאורה מנצנצת. קיר ארון הקודש נחצב מאבנים שהגיעו מירושלים, נגרים הגיעו במיוחד מישראל כדי לבנות את ארון הקודש ולהרכיב את כסאות בית הכנסת – וכמו שהרבי נהג לומר לגבי דברים הקשורים לאביו רבי לוי יצחק: ‘אצל אבא שלי הכל היה בהרחבה!’ התחושה בקרב כל יהודי העיר הייתה אחת: יש לנו סוף סוף בית.
בשיחה עמו שנערכה לאחרונה, נזכר מר גלר ברגע מרגש במיוחד: “במהלך טקס חנוכת הבית החגיגי, ניגשה אליי אישה מקומית, יהודייה מבוגרת. היא הסתכלה עליי במבט חודר ואמרה לי משפט שזעזע אותי: ‘למה לקח לך כל כך הרבה זמן?!’
“הרגשתי פגוע לרגע. חשבתי לעצמי – השקעתי מיליוני דולרים, נלחמתי שנים, בניתי לכם ארמון מאפס, וזו התודה? אבל אז הקשבתי להמשך דבריה: ‘לפני פחות משנה הבת שלי הגיעה לגיל שלושים. היא הייתה נואשת. היא רצתה להקים משפחה, להביא ילדים. התחננתי בפניה: אל תתחתני עם גוי, אנחנו יהודים! אבל היא ענתה לי: אמא, אין כאן בית כנסת, אין כאן קהילה, אין כאן אף בחור יהודי. אני לא יכולה לחכות יותר. לפני שמונה חודשים היא התחתנה עם מקומי שאינו יהודי. אם היית פותח את המרכז הזה שנה אחת קודם – הגורל של המשפחה שלי היה שונה'”…
מר גלר עוצר לרגע את השיחה. “המשפט הזה היה עבורי שוק מוחלט. הבנתי שבעניינים של נשמות ישראל, אין לנו רשות לנוח אפילו לרגע אחד. כל יום של עיכוב, כל חודש של דחייה – זהו אובדן של דורות שלמים. המרכזים של חב”ד בקזחסטן הם חבל ההצלה היחיד שמונע את המחיקה הטוטאלית של הגחלת היהודית”.
המרכז היהודי ‘אוהל אליעזר’ הופך למגדלור
השיחה שלי עם מר שלמה גלר, מרתקת. במהלך השיחה אני נזכרת, שכאשר הגענו בעלי ואני כשלוחים לאוסט-קמנוגורסק בשנת תשס”ח, הבניין שבנה שלמה, היה בשלבי סיום. נכנסנו לתוך המבנה המפואר הזה והתחלנו ליצוק לתוכו חיים יהודיים. הקהילה המקומית היתה כה צמאה ללימודי יהדות לאחר עשרות שנות קומוניזם סובייטי שמחק כל זכר לדת.
זכיתי, יחד עם בעלי הרב שלמה טורנהיים לשרת כשלוחים באוסט-קמנוגורסק. באותן שנים, מר גלר לא היה עבורנו רק ‘התורם’ שמעבר לים – הוא דאג לנו ממש כמו אב לילדיו. הוא היה שותף אמיתי בכל דבר, מעורב בכל פרט מתוך אכפתיות כנה ורגישות עצומה.
אחד הרגעים שנחרטו בי במיוחד, התרחש בתקופת שלבי הסיום של בניית המרכז המפואר. באותה שבת התארחו אצלנו הנגרים האומנים שהגיעו במיוחד מארץ ישראל כדי לבנות את ארון הקודש. גם שלמה גלר הגיע לשבות איתנו. סעודת השבת הייתה מרוממת ומרגשת. כשהסתיימה הסעודה והאורחים פנו איש איש לחדרו, שמתי לב כיצד הוא נשכב על הספה בסלון ומתכונן לישון.
הייתי המומה. “מה פתאום אתה ישן פה?” שאלתי אותו והוא ענה לי בפשטות ובטבעיות: ‘יש לכם השבת הרבה אורחים, בטח לא נשאר מקום…” הבהרתי לו שהכנו עבורו חדר מיוחד ומכובד. אבל הרגע הזה זיקק עבורי את המהות שלו: לא הייתה לו שום תחושת התנשאות או בעלות על המקום שהוא עצמו בנה ומימן בסכומי עתק. הוא עשה הכל נטו למען הקהילה. הנתינה שלו תמיד הייתה רחבת לב ומאירת פנים.
כשהחלטנו לערוך מחנה קיץ לילדים יהודים מכל רחבי קזחסטן, מר גלר העמיד לרשותנו את מתחם המחנה השייך למפעל שלו. הם נתנו פשוט הכל: את מתחם המחנה, אוטובוסים להסעות, וצוות עזר מיומן. זו הייתה חוויה משנת-חיים עבור הילדים, שחלקם חוו יהדות ושבת בפעם הראשונה בחייהם. חלקם נסעו ברכבת 72 שעות מקוסטנאי הרחוקה כדי לחוות שבועיים במחנה קיץ יהודי חוויתי.
הזרעים שנזרעו באותן השנים, נושאים פירות ומשנים עד היום את פני המפה היהודית בעיר ובערים הסמוכות.
“אתה זוכר את המשפחה בת שש הנפשות שהגיעה אלינו פתאום, אחרי ארבע שנים שגרנו שם?”, אני מזכירה לר’ שלמה גלר. “יום אחד הגיעו סבתא, שתי בנות והנכדים וביקשו להכיר את הקהילה. שאלתי אותם: איפה הייתם עד עכשיו? הרי אנחנו פה כבר ארבע שנים! והם ענו בתמימות: ‘חשבנו שבית כנסת זה מקום רק לאנשים נזקקים, שמחלקים בו מצות ואוכל לעניים. אנחנו ברוך השם מסודרים כלכלית, אז לא רצינו לקחת מכם. אבל כשראינו שאתם עושים פעילויות כל כך יפות ומושקעות – החלטנו לבוא'”.
והנה סגירת מעגל מופלאה: “היום, הבן של אותה משפחה הוא ראש הקהילה היהודית בעיר נובוסיבירסק שברוסיה! הוא יד ימינו של השליח המקומי, מנהיג קהילה. הוא מגיע לבקר אותנו בניו יורק מדי פעם. מי היה מאמין שהילד שהגיע למרכז באוסט-קמנוגורסק ולא ידע צורת אות בלשון הקודש, יהפוך למנהיג יהודי ברוסיה?”…
והיה גם את סיפורו של סאשה הצעירה. “פגשתי את סאשה בארץ ישראל כשהגיעה לבר המצווה של הבן שלי”, אני מספרת לו. “היא אמרה לי בעצב: ‘ברכה, הסוכנות היהודית הביאה אותי לארץ, אבל כאן באולפנים לא מלמדים אותנו שום דבר על חגים, שבת או מסורת. כל מה שאני יודעת, כל הקשר שלי לאלוקים וליהדות – זה רק בזכות מה שלמדתי אצלכם, בבית הכנסת שאדון גלר בנה'”.
ר’ שלמה מקשיב ומהנהן בראשו. “זה בדיוק העניין”, הוא אומר. “אנחנו אולי לא רואים את התוצאות המיידיות בתוך קזחסטן, כי הצעירים גדלים ועוזבים לישראל או למקומות אחרים. אבל המטען הרוחני שהם מקבלים בשליחות של חב”ד בקזחסטן הוא שמחזיק אותם יהודים לאורך כל חייהם. לולא המרכז שהקמנו, הם היו מגיעים לארץ ישראל ללא שום מושג ביהדות, נטמעים והולכים לאיבוד. אנחנו מגלים אותם ומצמיחים בהם חוזק וגאווה ביהדותם”.
הזרעים שזרענו באוסט-קמנוגורסק המשיכו להכות שורשים ולצמוח גם לאחר שנאלצנו, בעלי ואני, לעזוב את השליחות בעיר מסיבות אישיות. האש ב’אוהל אליעזר’ לא כבתה. אל העיר הגיע השליח הרב אסף פיינשטיין, שלקח על עצמו את המשימה במסירות עצומה.
כיום, הוא מנהל את הפעילות הענפה במרכז היהודי ביד רמה. מעבר לדאגה היומיומית לכל יהודי בעיר, הרב פיינשטיין הפך את המקום לאבן שואבת של תורה – הוא מוסר שיעורים קבועים לא רק לבני הקהילה המקומית, אלא גם משדר שיעורים מרתקים במסגרת מיזם ‘כולל תורה’ אונליין, ובכך הופך את המרכז למגדלור רוחני שמאיר הרבה מעבר לגבולות העיר הקפואה.”
הבורסה של הנשמות
שלמה גלר עוצר לרגע בשיחה, צולל במחשבות. “יש משהו מצמרר בקווים המקבילים של ההיסטוריה: בדיוק באותן השנים שבהן אבי עטף את עצמו בתפילין ביערות הפרטיזנים תחת אימת הנאצים, ישב רבי לוי יצחק בגלות בקזחסטן ומסר נפשו יום-יום כדי שהגחלת היהודית לא תכבה”, הוא מקשר בין השניים.
“החיבור העמוק הזה לקזחסטן אינו נשאר רק נחלתי האישית, אלא עובר הלאה לדור הבא,” משתף מר גלר בסיפוק. “הילדים שלי גדלו על הסיפורים המשפחתיים שלנו – ממסירות הנפש של סבא ביערות ועד להקמת המרכז היהודי באוסט-קמנוגורסק. הם יודעים היטב עד כמה המגדלור הזה יקר ללבי. למרות שהם מנהלים את חייהם המקצועיים והמשפחתיים הרחק מהעיר, בלונדון ובאנטוורפן, הם חשים קשר אישי וחם למקום. כשהיו ילדים צעירים כבני עשר, הבאתי אותם איתי לביקור בקזחסטן. עשינו שבת בלתי נשכחת באלמא-אטא יחד עם השלוחים שדאגו לנו לאירוח נפלא. החום היהודי בלב הקור הקזחי השאירו עליהם חותם עמוק. זו הייתה חוויה עוצמתית של מסורת וחיבור שנחרטה בהם לכל החיים”, אומר גלר.
“כשאני מגיע לאלמא-אטא, התחנה החשובה ביותר עבורי היא להתפלל על הציון הקדוש של רבי לוי יצחק,” הוא לא מסתיר את התרגשותו. “רבי לוי יצחק מסר את נפשו במקום הזה למען היהדות בייסורים קשים, וממנו אני שואב השראה עצומה בכל פעם מחדש. ה’ציון’ ידוע כמקום של ישועות, ואני מקפיד להגיע לשם תמיד עם תפילות, בקשות ותקוות, ורואה ברכה.
“כשאני עומד שם, אני לא יכול שלא לחשוב על המעגל המופלא שנסגר כאן: הרי בזכות בנו, הרבי מליובאוויטש, מתוך אותה מסירות נפש של האב – יש לנו היום את מפעל השליחות האדיר. בזכותו יש היום שלוחים שמוסרים את נפשם בקזחסטן, ומאירים אלפי בתים יהודיים ברחבי המדינה.”
מר גלר מבקש לסיים במסר מהדהד לכל מי שקורא את השורות הללו לקראת יום הקמפיין הגדול:
“השלוחים בקזחסטן הם גיבורי רוח”, הוא אומר בהערצה. “השלוחים עוזבים משפחות, קהילות, מוסדות חינוך, חיים נוחים, ויוצאים עם משפחות ברוכות ילדים לסוף העולם כדי להציל עוד נשמה ועוד משפחה. האתגרים בקזחסטן הם עצומים. ההשלוחים לא חושבים על עצמם אלא רק על עם ישראל”.
כשאנשי עסקים מדברים על ‘השקעה נבונה’, הם יודעים על מה הם מדברים. כל תרומה שנכנסת ליהדות קזחסטן, הופכת לפעילות חינוכית, לחום יהודי, לאוכל חם לקשישים גלמודים, לחינוך יהודי לילדים שאין להם מושג על יהדותם, ולמלחמה עיקשת בהתבוללות.
“המסר שלי ליהודי העולם הוא פשוט: אל תעמדו מנגד. תמכו בשלוחים. בזכות השותפות שלכם במגבית כ’ אב הם יוכלו להגיע לעוד ועוד נשמות יהודיות בכל עיר נידח ובכל כפר בקזחסטן. זו הזכות שלנו, וזו החובה שלנו כלפי אבא של הרבי וכלפי הדורות הבאים”.
____
הקמפיין השנתי של חב”ד קזחסטן בעיצומו. הצטרפו אלינו והיו שותפים בבניין הרוחני והגשמי של יהדות קזחסטן, וזכו לברכתו המופלאה של הרבי: עד חמש מאות פעמים ככה!
