חבילה ממוסקווה

"חבילה אחת אתה מוכרח לקחת. זו חבילה ממשלתית חשובה ממוסקווה. היא מלאה בחותמות שעווה מכל צדדיה. קח עמך חבילה זו בלבד"....

שלוש שנות גלות עברו על החסיד ר’ רפאל כהן. הוא נאסר על-ידי השלטון הקומוניסטי בעוון לימוד תורה והפצת יהדות, כאחד מאלפי שליחיו של הרבי הקודם מליובאוויטש, ונשלח לגלות בכפרים נידחים שליד סיביר.

סבל רב היה מנת-חלקו – רעב, מחסור, קור, מחלות, בדידות ואנטישמיות. אולם הסבל הגדול ביותר עבורו היה כשהתקרבו החגים, והוא המתין בעיניים כלות לקבלת צורכי החג מאת בני-משפחתו. מבחינתו, לחגוג את ראש-השנה בלי שופר, את חג- הסוכות בלא ארבעת המינים ואת חג-הפסח בלא מצות ויין – היה הדבר הקשה והמציק ביותר.

שנה אחת זכה לקבל חבילה ובה יין לארבע כוסות, אך מצות לא היו שם. הוא ניסה להשיג גם מרור, אף שכדבריו, “מרור רוחני היה לי שם בשפע”. הוא פנה אל מכריו הגויים וביקשם לנסות להשיג בשבילו חזרת, אלא שבתקופת הפסח שרר באזור קור עז והחזרת לא הייתה מצויה.

הגויים הבינו שכנראה החזרת היא מאכל אהוב על היהודי המוזר שנקלע אליהם, ולקראת חג- השבועות קיבל מנות גדושות של חזרת מכל ידידיו הגויים, שדאגו לספק לו את הירק החביב עליו…

זה היה בשנה השלישית של גלותו. החל מפורים ציפה ר’ רפאל לקבלת החבילה מהבית ובה מצרכי הפסח. עבר יום ועוד יום – והחבילה לא הגיעה.

התעוררה אז בעיה חדשה. עקב התחלת עונת הפשרת השלגים, חדלה מרכבת הדואר להגיע לכפר שבו שהה, וכל הדואר היה מתרכז בכפר שנמצא במרחק כשלושים קילומטרים משם. הוא ויתר האסירים המתינו בקוצר-רוח שמרכבה כלשהי תצא מכפרם אל נקודת הדואר, אך שום מרכבה לא יצאה.

בתחילת חודש ניסן נודע שפקיד של הג-פ-או (המשטרה החשאית) נצטווה לנסוע לאותו כפר, לבצע שם שליחות מסויימת ולחזור. מיד התנפלו עליו כל האסירים והתחננו לפניו שיביא עמו מכתבים וחבילות מהדואר.

האיש הסכים להביא מכתבים בלבד, ואילו חבילות סירב להביא, באמרו שמסלול נסיעתה של המרכבה עובר מעל נהרות ששכבת הקרח שעליהם נעשתה דקה, ואם יטעין על המרכבה משא כבד, הוא מסכן את חייו.

ואכן, לאחר שהפקיד סיים למלא את שליחותו, נכנס לדואר והודיע שהוא מוכן לקחת עבור האסירים רק מכתבים, אך לא חבילות.

אמר לו פקיד הדואר: “חבילה אחת אתה מוכרח לקחת. זו חבילה ממשלתית חשובה ממוסקווה. היא מלאה בחותמות שעווה מכל צדדיה. קח עמך חבילה זו בלבד”. לקח עמו השליח את החבילה ואת המכתבים, וחזר לכפר.

בהגיעו לכפר, התנפלו עליו כל הגולים לקבלת מכתביהם, ובתוך כך ראו את החבילה הממשלתית החשובה, אשר עליה התנוסס שם הנמען – שמו של ר’ רפאל כהן. הוא לא האמין למראה עיניו. בשמחה אין-קץ עט על החבילה ומיהר לפותחה. לאושרו הכילה החבילה – קילוגרם מצה שמורה לחג-הפסח!

אמנם יין ושאר מצרכים לא היו בחבילה, אבל הוא אוחז עכשיו בידיו מצות אמיתיות, מצות שמורות, מהודרות – מצות בכפר נידח בסיביר!

כל החבורה השתתפה בשמחתו, ומיד התחוללה שם מעין הילולה. הגויים הרימוהו על כתפיהם וקראו: “הידד! הידד!”. קריאות נשמעו: “אלוקי היהודים שומר עליך!”, “הקב”ה דואג לך!”.

באותו כפר שהה עוד יהודי. הוא היה רחוק מאוד מהיהדות ומשמירת תורה ומצוות. בכל-זאת אמר לו ר’ רפאל: “יש לי כאן קילוגרם מצות, אנחנו נתחלק בהן בינינו בחג-הפסח”.

מיד החלו הגויים לצעוק לעברו: “אל תיתן לו מצות! הוא איננו דתי! הוא אוכל טריפות!”.

ר’ רפאל לא התרגש מהקריאות. כחסיד, הלוא ידע שיהודי איננו כפי שהוא נראה ושבקרב כל יהודי שוכנת נשמה טהורה ומלאת אמונה.

הוא פנה לאותו יהודי: “אם תבטיח לי שכל ימי הפסח לא תאכל חמץ או מאכל טרף, ותאכל רק מה שאני אוכל – אתחלק איתך במצות”.

היהודי הבטיח בהתרגשות רבה.

לאחר שהגויים שמעו את הבטחתו, צעקו אליו, כשהם מנופפים לעברו באגרופיהם: “בן-מוות אתה אם נתפוס אותך אוכל חמץ!”. ואילו לר’ רפאל אמרו: “אל תדאג, נשמור עליו היטב”…

את ליל-הסדר חגג ר’ רפאל ביחד עם אותו יהודי. מצות היו להם, ובמקום ארבע כוסות של יין, היו להם ארבע כוסות של דמעות. אבל השמחה על עצם הזכות לקיים את מצוות אכילת מצה בתנאים כאלה – חיפתה על הכול.

במשך כל ימי חג-הפסח ניזונו שני היהודים שבכפר הגולים רק ממצות ומפרי ששמו היה ‘קלובקה’, ושתו ממי המעיין שהיה שם בהר. היהודי קיים את הבטחתו, ובילה שעות ארוכות במחיצת ר’ רפאל, שסיפר לו על חג-הפסח ועל האמונה היהודית.

את סיפורו סיים ר’ רפאל במילים אלה:

“בשולחן-ערוך נידונים שלושה מצבים של מחסור במצרכי החג: מי שיש לו יין אבל אין לו מצות; מי שיש לו מצות אבל אין לו יין; מי שאין לו לא יין ולא מצות. במשך שלוש שנות גלותי עברתי את כל שלושת המצבים הללו”…

מערכת האתר

השאירו תגובה