המצה עודנה חמה

...כאשר פקח את עיניו, מצא את עצמו ביתו, בעוד אשתו ובנו שמחים ומתפלאים מהופעתו הפתאומית... • כשאכל אליעזר את ה"כזית" מצה הראשון, שאפה יחד עם רבו הקדוש, הוא הרגיש התעלות רוחנית כזו, שלא הרגיש כמותה אף פעם...

הדבר אירע לפני שנים רבות, בזמנים שהנסיעה לא היתה קלה ובודאי שלא היתה מהירה. גיבור סיפורנו הוא רבי אליעזר בנו יחידו של רבי אמנון ממגנצא. רבי אמנון שהיה תלמיד חכם גדול, חינך והדריך את בנו על ברכי התורה והיראה, שיגדל להיות יהודי ירא שמים ויהיה לתלמיד חכם בזכות עצמו.

כאשר הגיעה שעתו של רבי אמנון להסתלק מן העולם, היה אליעזר כבר נשוי ואב לילד משלו. רבי אמנון קרא לבנו אליעזר והדריך אותו, מה יעשה וכיצד ינהג לאחר פטירתו, ובסיום דבריו אמר לו: "בני יקירי, לעולם אל תעבור את נהר הדנובה", ולאחר שסיים את הוראותיו לבנו, פרחה נשמתו ועלתה אל אביה שבשמים.

בפטירתו של רבי אמנון, איבד אליעזר לא רק אבא, אלא גם מורה ומדריך בדרכי תורת חיים. הוא ידע שבלי רב אי אפשר, ולכן הוא חיפש מורה-דרך רוחני. במהלך בירוריו וחיפושיו הוא שמע על גדולתו של רבי יהודה החסיד ששימש כראש ישיבה בעיר רגנשבורג. הדברים ששמע מצאו חן בעיניו ולאחר שיקול דעת הוא החליט ללכת וללמוד אצל רבי יהודה החסיד, שיהיה גם מורה דרכו. אך אבוי! לפתע נודע לו, כי על פי צוואת אביו הוא לא יכול להגיע ממגנצא לרגנשבורג. נהר הדנובה עובר בין שתי הערים, הוא לא יוכל להגיע לרגנשבורג מבלי לעבור על פקודת אביו לא לעבור את נהר הדנובה.

אליעזר התלבט בדבר כמה שבועות ולא ידע מה לעשות. האם ללכת לרגנשבורג, או לקיים את צוואת אביו. אם הוא יקיים את צוואת אביו, הוא יאלץ להשאר בביתו. ומה יהיה עליו, היכן הוא ימצא רב כלבבו! שיקול זה לבסוף הכריע את הכף. שאיפתו העזה ללמוד תורה ולהתעמק בסודות פנימיות התורה, אותם ילמד מפי רבי יהודה החסיד, גברה. הוא החליט ללכת לרגנשבורג, ויהי מה.

…ומהחלטה למעשה. אליעזר ביקש את הסכמתה של אשתו, והיא, שידעה עד כמה תשוקתו ללמוד תורה עצומה, הסכימה. נטל אליעזר ברכת פרידה מאשתו ובנו הקטן, ובלב מלא צפיה דרוכה מהמפגש הצפוי עם רבו לעתיד, יצא לדרכו הארוכה, לרגנשבורג.

כאשר הגיע לישיבה והתייצב בפני רבי יהודה החסיד, קידם רבי יהודה את פניו במלים: "בעצם, לא הייתי צריך לקדם אותך בברכה, כי הרי עברת על מצוות אביך. אולם בזכות אביך הדגול אני מרשה לך להישאר בישיבה. אל נא תאבד יותר זמן!"

אליעזר נבהל והשתומם. הרי לא סיפר לאיש אודות צוואת אביו ומאין ידע רבי יהודה על-כך? אין זאת אלא שרוח נבואה שורה על איש קדוש זה!

– מחשבות אלו המריצו את אליעזר יותר ויותר להשתדל ללמוד ככל האפשר מרבו הגדול. מה עוד, שאנשים סיפרו על רבי יהודה החסיד, כי יש לו, באופן קבוע, "גילוי אליהו", המגלה לו רזי תורה.

אליעזר השתדל בכל כוחו להיות ראוי לאימונו של רבי יהודה ולזכות בתשומת ליבו. אולם, עברו להם ימים ושבועות רבים ואליעזר לא הוזמן אל ראש הישיבה. הוא למד בשקידה ובהתמדה, אך תקוותו להיות באחד הימים לתלמידו של רבי יהודה עצמו, הלכה ונמוגה, הלכה ונכזבה.

בינתיים נקפו הימים, חודש ניסן הגיע ועד חג הפסח נותרו לא יותר משבועיים. אליעזר התחיל לחשוב על אשתו ובנו הקטן, כיצד יחגגו את החג, ובמיוחד את שני לילות ה"סדר" בלעדיו, ותוך כדי מחשבות אלו החלו געגועים עזים לגאות, ומילאו את ליבו.

והנה, הגיע ערב החג. בבוקרו של יום נמסר לאליעזר, כי ראש הישיבה מבקש לראותו. בלב פועם מהפתעה ומהתרגשות נכנס לחדרו של רבי יהודה, אשר תלמידיו כינוהו "קדש הקודשים".

"אתה מצטער על-כך, שאינך נמצא יחד עם בני משפחתך לקראת החג", אמר רבי יהודה. "אל דאגה! אתה תהיה בליל הסדר בביתך, יחד עם אשתך ובנך. אולם קודם לכן, עלינו ללכת לאפות 'מצה שמורה'. בוא עימי למאפיית המצות!"

אליעזר נדהם לשמע דברי רבו והמילים נעתקו מפיו.

"מגנצא הרי רחוקה מכאן מרחק רב," הרהר אליעזר בליבו, "וערב פסח היום! כיצד אוכל להגיע לשם עד ליל-הסדר! יתר על כן, הלוא אנו הולכים עתה למאפיית המצות וודאי נשהה שם שעה ארוכה באפיית 'מצה שמורה'!! מאידך, הלוא ברור כי הרבי אינו חומד לצון. כל דבריו הם אמת! מה, אם-כן, קורה כאן?"

אך אליעזר לא אמר דבר. הוא היה המאושר באדם על שזכה להילוות אל רבי יהודה לאפיית המצות. לו היטלטל ממגנצא לרגנשבורג רק בשביל לראות את רבי יהודה מפקח באופן אישי על אפיית ה'מצה שמורה' ולהשתתף יחד איתו באפיה – היה הדבר כדאי.

מהרגע שהגיעו למאפייה והחלו בעבודה, נעלמו כל ספקותיו של אליעזר ואת מקום העצבות תפסה שמחה ללא מיצרים. ליבו נתמלא שמחה של מצוה, מצוות אפיית מצות לחג הפסח.

כאשר הוצאו המצות האחרונות מהתנור, נטל רבי יהודה שש מצות ועטף אותן במפה לבנה.

"קח אתך שש מצות אלו, שלוש לכל "סדר", אותם תחגוג בביתך, בעזרת ה', בחוג משפחתך. והנה שש מצות נוספות, אותם תואיל למסור לרבה של מגנצא, בצירוף מכתב זה. ועתה, הבה נלך, אלווה אותך עד פרברי העיר".

בשעה שנפרדו, אמר רבי יהודה לתלמידו: "אני יודע, שהנך מאוכזב מאוד, מכך שלא למדת כאן ממני רזי-תורה, כפי שקיוות ללמוד. אולם, דע לך, כי זהו עונשך על שלא קיימת את צוואתו של אביך. אולם התמדתך ומסירותך ללימוד התורה וכן התנהגותך הכללית, שהתאימה לזו של טובי תלמידי, השפיעו רבות על מחילת עוונך. לכן הגיע הזמן שתקבל את שכרך!" באומרו זאת, כתב רבי יהודה החסיד מילה אחת על החול במטהו. "קרא זאת", אמר לאליעזר המשתאה.

אליעזר קרא את הכתוב, ובאותו רגע הרגיש כי ראשו נתמלא אור נגוהות של השראה אלוקית. הרגשה מרוממת ועילאית כזו, טרם הרגיש קודם לכן. כאשר מחק רבי יהודה החסיד את המלה, הרגיש אליעזר כאילו נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. האור הגדול נעלם. כאילו חלל ריק, מכאיב בשממונו נתהוה במוחו. ליבו נתמלא צער עמוק, פניו נתכרכמו ודמעות עלו בעיניו. רבי יהודה כתב שנית את המילה, ושוב מחקה לאחר שאליעזר קרא אותה בשנית. כעת, עם דמעות בעיניו פנה אליעזר לרב' יהודה החסיד וביקש בתחנונים כי יפתח את מוחו וליבו לסודות התורה – והפעם לתמיד! רבי יהודה כתב את המילה בשלישית. מיד כשסיים רבי יהודה לכתוב את המילה בחול, התנפל אליעזר על החול והחל לבלוע את המילה עם החול עליו נכתבה. רבי יהודה נפרד מאליעזר בחיוך ואמר: "אם תמיד תהיה רעב וצמא כל-כך לדברי תורה, תמצא את שערי החכמה האלוקית פתוחים בפניך."

אליעזר הלך לדרכו מאושר. דברי רבו האחרונים הדהדו באזניו כמנגינה עריבה. רק בו הדבר תלוי. הוא יעשה הכל כדי לזכות בכך. הוא שקע במין חלום מאושר, וכאשר פקח את עיניו, מצא את עצמו ליד שערי עירו מגנצא וכעבור דקות מספר כבר הגיע לביתו. אליעזר שמח לראות את אשתו ובנו בריאים, שמחים לבואו ומתפלאים מהופעתו הפתאומית, ללא הודעה מוקדמת…

מיד לאחר מכן מיהר אליעזר לקיים את שליחות רבו, ופנה לביתו של הרב עם המכתב והמצות. הרב פתח את המכתב ולאחר שניה הרים את עיניו והביט ב"דוור" במבט של תדהמה מוחלטת: "מה?! התאריך הוא של 'ליל בדיקת חמץ'?! מתי, אם כן, עזבת את רגנשבורג?"

"אני רק יכול לומר לכבוד הרב," השיב אליעזר בהתרגשות, "כי הבוקר לקח אותי רבי יהודה לאפיית 'מצה שמורה'. הנה ששת המצות שמורי ורבי ביקש ממני להעביר לכבוד תורתו".

תמיהתו של הרב גדלה שבעתיים כאשר נטל את המצות. הן היו חמות עדיין, כאילו יצאו מן התנור לפני כמה דקות…

בליל-הסדר, כאשר אכל אליעזר את ה"כזית" מצה הראשון, שאפה יחד עם רבו הקדוש, רבי יהודה החסיד, הוא הרגיש התעלות רוחנית כזו, שלא הרגיש כמותה אף פעם.

מערכת האתר

השאירו תגובה