על הפרק

שבעה עשר בתמוז מוכר יותר כיום תחילת החורבן, היום שבו נבקעו חומות ירושלים בימי בית המקדש השני. ואולם ביום זה אירעו לישראל חמש פורעניות קשות

“חסידים! מה שאתם מכניסים אל הפה אתם בודקים היטב; האם אתם בודקים כך גם את מה שאתם מוציאים מהפה?!”

אין עוד מדינה בעולם שאויביה מדברים בגלוי על השמדתה. אסור לנו לעצום עין לרגע קט, ותמיד אנו זקוקים לשמירה ולהגנה של הרועה, הקב”ה, שומר ישראל

בימים האלה, ימי ‘בין-המצרים’, אנו אבלים על חורבנו של בית-המקדש, אך למעשה, הכמיהה לבניינו מלווה אותנו בכל יום ויום. מדוע בית-המקדש חסר לנו כל-כך?

סיפור העקֵדה מעמיד לפנינו שאלה יסודית – האם יש משהו שבעבורו אנחנו מוכנים להקריב את חיינו וחיי יקירינו?

מדוע דווקא ה’עיקר’ העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: “ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו”?

בראש-השנה אנו מקבלים עלינו מחדש את מלכותו של הקב”ה ומכתירים אותו למלך עלינו ועל העולם כולו. והוא מצידו מעניק רוב שפע לכל השנה

יחד עם התורה קיבלנו גם את התכונה של המקום בו היא ניתנה, מידת השפלות. כדי לעשות בה שימוש נכון ומועיל, וחלילה לא לסטות מהמקוריות שלה, יש לשלב בלימודה מידה רבה של התבטלות. הרי התורה איננה ’עוד’ ספר. זו חכמה א-לוקית.

ה’שמחה’ היא חלק ועיקר בעבודת ה’, כנאמר: “עבדו את ה’ שמחה”, והיא אחד מיסודותיה החיוניים ביותר של דרך החיים החסידית.

איך? כמו יעקב אבינו!