בחיי הרווקות ישנן הרבה פינות מעוגלות ומשויפות למשעי, אין כל חובת דיווח, הרשות נתונה והחנווני אינו רושם וכל הרוצה ליטול יבוא

כשאנו באים לסייע לזולת, חשובה ביותר הדרך בה אנו בוחרים לעשות זאת. עוד טרם לעשייה, אנו חייבים להאזין לרחשי לבו

הלא הילד יקבל מחמאות על התחפושת, הן יעניקו לו מוטיבציה להמשך – איזו מוטיבציה תהיה זו, מוטיבציה של גורילה?!…

לשונה של הרבנית דבקה לחיכה. לבה הלם בקרבה: האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו?

אבל מה לעשות, אנחנו בני אדם קטנים וקצרי רואי, וככאלו אנו מסרבים להכיר אפילו בסיכון החמור ביותר אם לא ניתן לראות את השפעתו המיידית

לא בתחנה המרכזית בתל אביב ובשכונת התקווה, אלא דווקא במוסקבה הרחוקה. כן, גם שם התנהלו קרבות עזים ואלימים בין שחורים ללבנים

אין לדעת אם יזדקק המשיח לנו ולתכניותנו לצורך בניין המקדש, אבל אין ספק שעלינו להכין את הקרקע הרוחנית

עדיין מהדהדים באוזניי קולות הבכי של כל הניצבים שם, בזמן התקיעות. באותה שעה לא היה לי ספק כי קולות התקיעה והיבבה הגיעו עד כיסא-הכבוד