יש בני אדם המוכנים בשם הצדק האישי שלהם לרדוף עד חרמה את כל הבא במגע עמם ואין זה משנה כלל מהי מדת קרבתו אליהם, הם מוכנים לעגן את עשייתם באילנות גבוהים ולהגיע לשם הצורך אף עד משה רבנו ע”ה ובלבד שיוכלו להציג תימוכין לאופן ואופי התנהגותם

הדורות שראו את זוועת השואה, ומיד לאחריה ראה את הנס הגדול בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל ועליית המוני יהודים מכל קצווי תבל ארצה, כיצד, איפוא, ניתן לדעת האם זהו אכן סימן אמת, או סימן שווא? מהי אבן הבוחן לכך?

“אם בימים עברו היה על הנשים לשאול את הבעל או האח, כיום ישנם רבים שיכולים לשאול את האישה או האחות דבר-מה בתורה!”

“כאשר עברה ההלוויה ליד ביתי ראיתי עמוד אש עולה מהמיטה ומזדקר עד השמים”, אמר להם, “כעת אני גם מבין מדוע זכה לכך”.

“אמור לי”, פנה אל ר’ זלמן, “האם אתה זוכר את שם בית-הכנסת שבו נערכה בר-המצווה?”. “ודאי שאני זוכר”, השיב ר’ זלמן, “הוא נקרא ‘רש”י שול’ [=בית-הכנסת רש”י]”. עוד שאלה ושתיים ומפיו של ר’ דוד נפלטה קריאה: “אני הוא הילד”.

“את כללי הבטיחות צריך להפוך לחוקי בטיחות שבלעדיהם לא יוצאים לשום מקום. צריך לדעת לאן נוסעים ולהיערך בהתאם. לצערי יש בוּרוּת עצומה באשר לסכנות שהטבע מזמן למטייל הלא-מנוסה. נוסף על החשש מאבדן דרך, יש סכנות רבות כמו מכת שמש והתייבשות, שרבים אינם מוּדעים להן. צריך ללמוד את ההנחיות ולא להתבייש לשאול”.

דווקא הפרשה הנקראת בחודש הרחמים מלאה אזהרות על פורענויות קשות וקללות, האם זה לא מסר הפוך? הרב טוביה בולטון

כשיהודי מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה

להיות שליח בארץ זו התמודדות הקשה שיש מכל רחבי תבל… תחשבו שבאותו זמן שעל השליח בשדרות נופלים מטענים גדולים של חומר נפץ הוא מחפש דרך לחייך ולעודד את התושבים המודאגים במקום לדאוג בעצמו ולעצמו”…

מדוע במצות חנוכה אין אדם אחד המקיים את המצווה כתיקונה, אלא כולם מקיימים אותה “למהדרין מן המהדרין”?