על הפרק

אנחנו המדינה היחידה בתבל שאויביה מדברים בגלוי ובמפורש על הצורך להשמידה. קיומנו הוא נס מתמשך, שעוצמתו גוברת עם חלוף השנים, והוא גם מחייב אותנו להכרת-תודה הולמת

אנשים נולדים, חיים בעולם-הזה שבעים-שמונים שנה, ומתים. אחריהם ממשיך דור חדש באותו מסלול של לידה-חיים-מוות. והשאלה היא: בשביל מה? מהי המטרה של כל העניין הזה?

כולנו נהנים מאוצרותיה של החסידות, ולמעשה היהדות כולה אימצה את דרכו של הבעש”ט. אבל בימים ההם נתפסה דרכו כחידוש מהפכני, שאף נתקבל בתחילה בחשדנות

פרסום הפשע הופך אותו לחלק מהמציאות, ועלול לדחוף בני-אדם שעומדים על הגבול – לחצות אותו. אלימות לצורכי בידור – ודאי שאין לה מקום.

הציבור הדתי והמסורתי מרגיש תסכול עצום מדרך טיפולם של כלי-התקשורת בכל עניין יהודי

הקיום היהודי בעולם הוא בבחינת ’ספינה טובעת’, ומחובתנו להציל המוני נפשות יקרות של בני עמנו מגלי הטמיעה וההתבוללות

ככל שהשנים חולפות גוברת ההכרה שהאדמו”ר מליובאוויטש זצוק”ל הוא תופעה פלאית, נדירה ומיוחדת במינה, יחידה לא רק בדורנו, אלא גם בין דורות רבים

האם מרכיבי זהותנו הם הסממנים הלאומיים – מדינה, טריטוריה, שפה – או התורה ומצוותיה, שעליהן שמרנו בדבקות יותר משלושת-אלפים שנה?

האסור והמותר, ההתנהגות והסגנון. על בית מקדש מעט – בית כנסת.