על הפרק

בארץ אנחנו מאבדים אחים יקרים בפיגועים; בתפוצות אנחנו מאבדים מספר גדול לאין-ערוך של יהודים, שאובדים לעמנו בגלי הטמיעה וההתבוללות.

כשיהודי מגיע בשמחת-תורה לרקוד עם ספר-התורה, זה הרגע שבו הוא מגלה את מהותו האמיתית. פתאום הוא מרגיש שגם הוא יהודי, שגם הוא אוהב את התורה

חייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא מאמין בכוחו לגבור עליהם

האם מרכיבי זהותנו הם הסממנים הלאומיים – מדינה, טריטוריה, שפה – או התורה ומצוותיה, שעליהן שמרנו בדבקות יותר משלושת-אלפים שנה?

רוב “שנת העסקים” שלנו – אנו סוחרים ב”סחורתנו”, התורה ומצוותיה. רק פעם אחת בשנה, בחודש אלול, ממש לפני ראש השנה ויום הכיפורים, אנו מתפנים לבדיקה כללית מקיפה – בה אנו מתרכזים בהתבוננות פנימה, בספירת המלאי ובחשבון הנפש.

כשייבנה בית-המקדש, אפילו אומות-העולם יתייצבו לשמור עליו ויראו בו את הדבר היקר ביותר. וכך אומר הנביא: “כי ביתי בית-תפילה ייקרא לכל העמים”