הרבי מליובאוויטש

רק הצצה בפניו של הרבי גילתה כי משהו קורה כאן. הרבי פשוט עצם את עיניו והמשיך לדבר כאילו נמצא הוא במקום אחר

הוא כמעט נפל מהכסא מרוב תדהמה. “אני אתאיסט, אפילו בכיפור איני צם!” • אך הם בשלהם: “אתה יודע עברית וזה כבר הרבה מאוד, לכן מהיום תהיה אתה הרב שלנו ותקרא בתורה. לא נדרוש ממך להפוך למאמין או לקיים מצוות…”

ברוב המקרים, פשרות מערערות את היסודות המבניים של קיומו של האדם, למרות שהאדם שעושה את הפשרות עשוי שלא ללכת מעבר לפשרה בהחלטה הנחושה הראשונה. בפועל, ויתור אחד מוביל לויתור אחר • הרבי כותב

אנחנו יכולים רק לקוות ולהתפלל, ואכן, הננו בטוחים שמכיוון ש”התורה ניתנה לעשות שלום בעולם”, המאמצים הבלתי נלאים שלנו להפיץ שלום והרמוניה על ידי התורה, תורת חיים ותורת אמת, בסופו של דבר יניבו פירות במידה המלאה ביותר – “ודבר ה’ יקום לעד” • הרבי כותב

כשמרחיבים את הצער מעבר לצורך הנשמה למעלה מרגישה עצב על כך. שביעות רצון אמיתית יהיה לה כשהילדים שנשארו מאחור הולכים בדרך התורה והמצוות מתוך שמחה

יום הסתלקות הרבי הקודם, ויום עליתו לנשיאות של הרבי, שנה לאחר מכן. יום זה מציין עבור חסידי חב”ד ומוקירי פועלו של הרבי, זמן להגברת ההתקשרות לרבי לתורתו, ולדרכיו.

כשאני רואה את ההתעניינות שלך במשמעות הפנימית של התפילה, שהיא אחד משלושת העמודים שעליהם עומדים העולם הגדול (המקרוקוסמוס) והעולם הקטן זה האדם (המיקרוקוסמוס), אני בטוח שהצד של ההתמסרות שלך לעבודת התפילה נמצא ברמה הנכונה • הרבי כותב

נניח שאחד המצילים באנטבה היה מדליק גפרור, מבלי להתחשב בפקודה החמורה לשמור על חשיכה ושקט, בתירוץ שזה עניין פרטי שלו… • לפעולה שנראית לכאורה קלת-ערך היו השלכות אדירות, לא רק עבור עצמו וכל הסובבים אותו, אלא גם עבור הניצולים. והיתה לזה השפעה באו”ם, בוושינגטון ובכל רחבי העולם • הרבי כותב

בהשקפה ראשונה זה נראה מיותר להזכיר גם את הימים, לאחר שהם כבר כלולים ב”שנים” ♦ כל יום יהיה ארוך וטוב מבחינת התוכן שלו ♦ הרבי כותב

כאשר העניות בעירך היא שאלה של פיקוח-נפש, בעוד שהאחרים זקוקים למעט חמאה בשביל הלחם שלהם – שאלת הבחירה ביניהם אפילו לא מתעוררת

אני לא יודעת כמה נשים היו ממתינות לבעל עד 4 לפנות בוקר שיחזור הביתה מ”יחידות”, כדי שלא יישב ויאכל לבדו. אני יודעת שהרבנית נהגה כך כל לילה, היא תמיד נשארה ערה…