בשנת תש”פ, השנה שבה ירדה הקורונה לעולם, נסגר העולם כולו לתנועה בין ארצית. התעופה העולמית הושבתה כמעט לגמרי, וביקורים בארצות אחרות נאסרו. התאריך המקודש כ’ אב הלך והתקרב, אך ר’ דוד רוגצקי סירב להשלים עם העובדה שלא יוכל לפקוד את ה’ציון’ של רבי לוי יצחק ביום היארצייט. “כשדוד מחליט משהו, שום דבר לא יעצור אותו!” מעידה רעייתו הגב’ מגי (דוואק) ראגאצקי.
במשך שלשה חדשים לא באה כמעט שינה לעיניו. ר’ דוד לא נח ולא שקט. הוא הפעיל קשרים והפך סלעים; ביקש אישורים וסורב פעם אחר פעם. לאחר מאמצים על-אנושיים ושיתוף פעולה הדוק עם השליח ר’ ישעיה כהן, הצליח לקבל אישור חריג משלטונות קזחסטן לויזות נסיעה חד-פעמיות. השלטונות הציבו תנאים נוקשים. ובנוסף,
כל שם ברשימת המתעתדים לבקר, תשעים ושניים במספר, היה זקוק לבדיקת קורונה ואישור על היותו בריא. בנוסף, שום חברת תעופה לא פעלה. המטוסים הושבתו וקורקעו. ר’ דוד לא אמר נואש, והחליט לשכור מטוס באופן פרטי. העלות? “רק” חצי מיליון דולר… הסכום האסטרונומי גוייס מבין כל תשעים ושניים אנשי העסקים שנסעו.
למטוס, שיצא במוצאי שבת, נאלצו חלק מהם להגיע במסוק שנחכר במיוחד, שכן כאמור, אמצעי התחבורה היו מוגבלים, וזו הייתה הדרך היחידה להגיע ל’ציון’ של רבי לוי יצחק.
הטיסה עצמה מניו יורק לאלמא אטא הפכה להתוועדות חסידית אחת ארוכה בליווי ניגוני מעוררי רגש, סיפורים על בעל ההילולא וחזרה על דברי תורתו.
מהמטוס הגיעו חברי הקבוצה, בליווי משטרתי צמוד, אל בית העלמין ומשם לבית חב”ד. לאחר שתים עשרה שעות בלבד, עלו על המטוס חזרה בחזרה הביתה.
בבית משפחת ראגאצקי, בה שמעו, אכלו ושתו “כ’ אב” ו”ר’ לויק” במשך שלשה חדשים, נשמעה אנחת רווחה.
