קצר ולעניין

מה ענה רבי מאיר שפירא לעשיר כשלגלג שאיננו זקוק לישיבות: “לא בניי ולא נכדיי ילמדו בישיבות”

כשהומצאה הרכבת ורכבות החלו לנוע על מסילות הברזל, ישבו חסידים ודיברו בהתפעלות על ההמצאה החדשה…

כשנתמנה המגיד ממזריטש לממלא מקומו של הבעש”ט, עסק מטבע הדברים גם במצוקותיהם הגשמיות של המוני העם. הללו באו אליו בהמוניהם, זה בצרותיו וזה בבעיותיו, והוא

כשהזכיר את שמות בני-משפחתו, שאלו לפתע הרבי: “מה מצב רגלה של אשתך?”. תהה הקצין: “רגל?! איזו רגל?!”…

ביקש העיוור שיוליכנו לביתו. דחהו האיש באומרו: “עדיין לא סיימתי את אמירת הקינות ואיני יכול לקחתך עכשיו לביתך”…

“אני, לפני ה’יחידות’ נותן צדקה ומתפלל לקב”ה שעצתי תצליח, ואנשים נכנסים ושואלים שאלות כלאחר-יד”…

פעם עמדו חסידים ליד דלת חדרו ושמעו אותו מתהלך בחדר אנה ואנה, בחוסר-מנוחה, ואומר: “ריבונו-של-עולם, מה אכפת לך אם אעלה לארץ-ישראל?

לי אין מאומה, ואילו לך, ריבונו-של-עולם, הלוא יש גן-עדן. תן אפוא מטעמו של גן-העדן בדייסה העלובה שלי”

אבי טען שכיבוד אב הוא אחת המצוות הגדולות, ולכן עליי לשמוע בקולו. לבסוף החליט: “אלך אל הרבי ואתבע ממנו להורות לבני לשמוע בקולי”…

בעיצומם של ימי השואה הכריז הרבי הקודם כי הצרות הפוקדות את עם-ישראל הן חבלי-משיח. אחד החסידים שאל אם הרבי אכן מאמין שהמשיח עומד לבוא בקרוב?

פעם נכנס אל אדמו”ר האמצעי חסיד שעסק ברוכלות ושאל: “איך אפשר לחשוב על ענייני חסידות בשעה שטרודים מכף רגל ועד ראש בענייני הפרנסה?”