מעשה שהיה

פני אבי החווירו כסיד ועיניו בהו בחלל. כעבור רגע פרץ בבכי נסער, ופנה אלינו: ‘כעת נסדר לאימא הלוויה רגילה ונקבור אותה בבית-הקברות הרגיל, כדי שאיש מהשכנים לא יפתח פה

“לא אניח לכם לצאת מכאן עד אשר נזכה לברכה לילד!”, אמר בעל האכסניה בהתרגשות לצדיק ה’סוחר’ ♦ לימי הולדתו, פטירתו וגאולתו של רבי דובער מליובאוויטש

עברתי בין שרידי החדרים עד שהגעתי לחדר בו זכיתי לברכת הצדיק. חרדת קודש אפפה אותי. לפתע גיליתי את התפילין

הפריץ הופתע למשמע בקשתו המוזרה של היהודי העני. “אינך חושש לסכן את חייך?” שאלו. ר’ משה השיב נחרצות: “אינני פוחד. בטוח אני בה’ שישמרני מכל רע”.

רבי משה נותר המום. הוא לא העלה על דעתו שייכשל בעוון כזה. כיצד יוכל עתה למצוא במה מדובר?!

“לו סיפרת על סבלם הרב מהגויים – היינו זוכים עתה לביאת גואל-צדק…” ♦ טעותו של תלמיד הבעש”ט בדרכו אל ארץ ישראל

“אמור לי”, פנה אל ר’ זלמן, “האם אתה זוכר את שם בית-הכנסת שבו נערכה בר-המצווה?”. “ודאי שאני זוכר”, השיב ר’ זלמן, “הוא נקרא ‘רש”י שול’ [=בית-הכנסת רש”י]”. עוד שאלה ושתיים ומפיו של ר’ דוד נפלטה קריאה: “אני הוא הילד”.

כשנכנס איש-העסקים לתאו של הרבי הזמינו הרבי להתיישב ולסעוד עמו ארוחת בוקר. במענה לשאלת הרבי, הציג הלה את עצמו, ואז הבין הרבי כי האיש הוא סוחר-יערות ידוע, ששמו היה מוכר לו מכבר, אף כי מעולם לא פגשו פנים-אל-פנים…