עברית

הקיום היהודי בעולם הוא בבחינת ’ספינה טובעת’, ומחובתנו להציל המוני נפשות יקרות של בני עמנו מגלי הטמיעה וההתבוללות

“הייתי מודעת לכך שלרבי ולרבנית אין ילדים, וחשבתי שהברכה הטובה ביותר שאוכל לתת לרבי היא ברכה לילד…”

מתפללי בית-הכנסת הגדול במוסקווה הכירו איש את רעהו. בכל פעם שהופיעו בבית-הכנסת 'פנים חדשות' היו המתפללים נדרכים ונוקטים משנה-זהירות. כל אורח נחשד מיד שהוא מרגל-חרש

כל עוד מכנים את תלמידי הישיבות ‘בטלנים’ ו’משתמטים’ זה דו-שיח של חירשים, וכל מה שנותר הוא משחק של כיפופי-ידיים

עבודת יד. איזה ערך יש לה,בעידן הננו-טכנולוגיה, הכול נעשה בפסי ייצור המוניים. האם כשאנו מייצרים משהו בעצמנו, מכל הלב והנשמה, משהו מהרגשות עובר אל המוצר הדומם?

סיפורו של שליח חב”ד בסלוניקי שביוון ובמדינות הבלקן, הרב יואל קפלן, היודע לגעת בנימי הנפש היהודית גםבאמצעות כינור…

שאלתי את החיילים, “מי זה הקצין?” הוא קצת נחבא אל הכלים. הצביעו לי עליו. תפסתי אותו ואמרתי לו: “או תפילין, או חיבוק”! כמובן שגם הניח תפילין וגם קיבל חיבוק…

ניגונו של האדמו”ר הזקן על המילים “קול דודי דופק, פתחי לי ..” אשר די לשמוע אותו ולהרגיש איך הוא נוגע בעצם הנשמה..