מעשה שהיה

ללא אומר ודברים הנחית אגרוף בפרצופי. הייתי בהלם מוחלט. מחמוד החל לחזור לאחוריו, הוא הספיק לפסוע רק כמה פסיעות ופתאום מעד ונפל ארצה על עורפו…

לפתע פרץ אחד המחלצים בקריאה: “היי! הביטו לשם!”. אור קטן שהבליח בחשֵכה משך את תשומת-ליבו…

הרכבת עוצרת ואנו יורדים. חיילים במדים מחכים לנו, ופוקדים עלינו להסתדר בשלשות לצעידה מסודרת למחנה בקצה השני של העיר, מרחק של כמה קילומטרים.

הבין היהודי כי מצבו בכי-רע, והחל לבכות ולהתחנן על נפשו, אך ללא הועיל. רק לומר וידוי הרשה לו העגלון, והיהודי החל לשפוך את שיחו.

בשלב זה התרוצץ הכומר לאורכו ולרוחבו של החדר הלוך ושוב, בחוסר מנוחה, עד שלבסוף גילה את הסיבה לסערת הרגשות שלו. הוא פנה לאבי בפתאומיות והתוודה בפניו: “ר’ שוחט, הנדבן בסיפור הוא אחד מאבות-אבותיי” • יהודי לעולם אינו מתנתק לחלוטין • סיפור מדהים.

כעת עמד ליד הדלת והכין את עצמו בחיל וברעדה להיכנס פנימה. כל כותלי חדר ה’יחידות’ היו מכוסים ארונות ספרים, חוץ מהמקום שבו ישב הרבי עצמו. בהגיע תורו של ר’ יצחק, פתחתי את הדלת והוא נכנס. סגרתי אחריו את הדלת, אך לא לגמרי – השארתי סדק קטן כדי שאוכל לשמוע את הנעשה.

“מדוע הרב מחייך?”, לא הבין אלי. הרב קפלן, שהכיר את סיפורו של אלי, אמר: “אתה ואחת המזוזות שלך חולים באותה מחלה”.

פסק הרופא …